10 דברים שכל אבא רוצה שילדיו יאמרו עליו כשיגדלו

לא משנה איזה אבא אני חושב שאני, מה שמשנה זה איך הילדים שלי קולטים ומפרשים את מעשיי. הנה 10 דברים שרוב האבות היו רוצים שילדיהם יאמרו עליהם כשיגדלו.

אנו מגדלים את הילדים על הצד הטוב ביותר, כך לפחות אנחנו חושבים. אבל יכול להיות שיש הבדל בין מה שאנחנו משדרים לבין מה שהם קולטים ומפרשים. כשניסיתי לחשוב איזה אבא אני רוצה להיות הבנתי שזו לא השאלה הנכונה – השאלה שהייתי צריך לשאול היא איזה אבא אני רוצה שהילדים שלי יזכרו. הנה 10 דברים שאני רוצה שהילדים שלי יאמרו עליי כשיגדלו:

שהיית שם בשבילם, גם כשעשו דברים רעים

כולנו בני אדם וכולנו טועים, ואני רוצה שהילדים שלי יגדלו בידיעה שאני שם בשבילם גם כשהם טועים. ואני יודע שיבוא יום, והילד יעשה מעשה קונדס מטופש, ואני אכעס עליו ולא אבין איך גדל לי דרעק כזה בבית, אך דבר ראשון תמיד אוודא: שהוא בסדר, בריא ושלם. לאחר מכן אעמוד לצידו מול הנהלת בית ספר או פקחי העירייה ואגן עליו – אעשה זאת גם כשאני יודע שהוא אשם וזה לא משנה כרגע שכל הקיר הדרומי של חטיבת הביניים מרוסס בגרפיטי, אהיה שם בשבילו. ואחרי מפגן התמיכה הזה, אחזור איתו הביתה ואחרים לו לחודש ימים את הסלולרי, הטלוויזיה וכל צעצוע אלקטרוני אחר עד שהדבר היחידי שהוא יוכל לשחק ולהתעסק איתו זה מחשבון כיס. אין מה לעשות, האהבה כואבת.

שגרמת להם להרגיש שהם יכולים להיות כל מה שירצו

קל לנו ההורים להיסחף ולרצות שהילד יגדל לעבוד בהייטק, בראיית חשבון או כל מקצוע אחר עם משכורת גבוהה וקבועה. אז מה אם הוא משתעמם כל היום ומשחק סוליטר בשירותים בעבודה, לפחות הוא יכול לשלם משכנתא ולצאת לחופשה שנתית בבורגאס. לצערנו, לא בטוח שסידור כזה יתאים לילד, ואלא אם כן הוא חובב אור פלורסנטים משרדי אולי כדאי לתת לו את הזמן למצוא מה המתנה האמיתית שיש לו לתת לעולם. אולי הוא רוצה לצייר? אולי לרקוד ולשיר? או אולי בכלל להיות מדריך תיירים בסיביר. אנחנו רוצים ילד משוחרר מכבלים, שמרגיש שבקלות אפשר להפוך חלומות למציאות. אומרים שחיים רק פעם אחת, אז למה לא לחיות אותם כמו שצריך? כל עוד הוא לא מסכן את עצמו זה נשמע לי עסקה הוגנת. תפקידנו ההורים לאפשר לו לצמוח ולהתנסות בטעמים הרבים של החיים אבל במקביל גם לנדנד שילמד ויוציא ציונים טובים בבגרויות. מי יודע, אולי הוא יתעייף ממקצוע חלומותיו בשלב מסוים, או שחלילה ייכשל בו, ודווקא עבודה בסוכנות ביטוח עם מטבחון קטן וערגליות תתאים יותר לנפש שלו – נפש שצמאה לשגרה, בורגנות ורביצה מול תוכניות הריאליטי.

שהיית לא צפוי

קל לנו להישאב למקלחות, לכביסות, לתשלום החשבונות ולשגרה היומיומית באופן כללי. שגרה זה חשוב, וגבולות לעיתים אף יותר, אבל הילדים תמיד ירצו לשבור אותם וזה בסדר. אני רוצה לגדל ילדים שידעו שאצל אבא מילה חזקה כסלע ומצד שני שגם מי נהר יכולים לעקוף סלע גדול. בין כל החוקים והגבולות היומיומיים, אני ארשה להם לפעמים לזלול גלידה אחרי שצחצחו שיניים, ואבריז איתם מבית הספר לסרט בקולנוע עם פופקורן בגודל של הראש שלהם – הפתעות לא חייבות להיות רק בימי הולדת. דווקא החוויות הספונטניות, הפעמים בהם הסכמנו כשהילד היה בטוח שיקבל סירוב, דווקא הם ייגרמו לילדים להבין שהחיים הם לא שחור או לבן ואפשר להיזכר ולהתענג מכל הצבעים שבטווח הזה – כי אלו בעצם החיים עצמם, חיים לא צפויים בים של שגרה וגבולות.

שהיית נותן להם הכל, ה-כ-ל!

אני רוצה לגדל ילד שתיפעם בו התודעה מגיל צעיר שאני, אבא שלו, מוכן לתת לו הכל – בין אם זה את הזמן שלי, האוכל שבפה שלי או את החיים שלי. גם ככה אני עושה זאת מבלי לשים לב, מקדיש את מיטב שעות עירנותי מהרגע שאני חוזר הביתה מהעבודה. הם מתקלחים לפניי, אוכלים לפניי ולרוב עושים גם פיפי לפניי. באופן טבעי הם בראש הרשימה וכך הם צריכים גם להרגיש. אני וילדיי לא שתי ישויות נפרדות, הם ההמשך הטבעי של חיי. בדמם ובליבם פועם זכר גנטי שלי, ותמיד הם יהיו בראש מעייני – ואני רוצה שהם ידעו שאם חלילה, נגיע למצב שצריך לבחור בינם לביני, התשובה היא ברורה ואוטומטית – חייהם תחילה, בין אם הם בני ארבע או חמישים וארבע.

שהיית בשבילם דוגמא להורה

הורות לא מגיע עם ספר הדרכה. טוב, אולי היום דווקא כן, ועוד עם הרבה קורסים, סדנאות ולכל אחד אג'נדה ושיטה משלו, והמבחר כל כך רחב עד שעודף הידע משתק לעיתים את ההורים. הייתי רוצה שילדיי ידמיינו מה אני הייתי עושה ולא ילכו רק על פי ההנחיות של טיפת חלב ואיזה רב מכר טוב – הייתי רוצה להיות חלק מהאינטואיציה שלהם. הייתי רוצה שאהובתי ואנוכי נשמש להם דוגמא כהורים, שילדיי יגידו שהיינו הורים שהעצימו, שאהבו וכיוונו. הורים שמצד אחד היו סמכותיים ומצד שני חמים ועוטפים. הייתי רוצה לדעת שבוער בהם להיות גם הורים כאלו.

שהצחקת אותם

אנשים זוכרים לרוב את מי שגרם להם לצחוק ומי שגרם להם לבכות. ואם כבר לצחוק אז עדיף צחוק בריא ומתגלגל ואם כבר בכי אז רצוי עם דמעות של אושר ושמחה. צחוק יכול לפתור הרבה דברים – מנפילה כואבת בגן שעשועים, פחד ממחטים, ועד חשש וחרדה מהלא נודע – צחוק הוא סם חוקי וטבעי שזמין לכולנו. הילד יחווה נצחונות וכשלונות לאורך השנים, יתאהב הרבה ויתאכזב לצערי לא פחות. אלו חיים שלמים הנעים כגלים של אושר וכאב, ובעוד שנים ארוכות כשאנו נישאר רק כזיכרונות, ארצה לשמש כצחוק, כשמחה וכתרופה זמינה שמחממת את הלב בשעה קשה.

שאהבת את אמא

זה טבעי לרצות שהילדים יידעו שאבא אהב את אמא, אבא אהב את אבא או כל קומבינציה רומנטית אחרת שיש היום. הסטטיסטיקה מראה שאחד מכל שלוש זוגות מתגרש בשנים הראשונות של חייו המשותפים, וכדי שילדיי ייפלו על הצד הנכון של הסקאלה כדאי שאראה להם מהי אהבת אמת ושותפות בריאה – יש הרבה קולות שמקטרגים את חיי הנישואין וטוענים שחיים אלו אינם טבעיים למין האנושי, ואני שואל: איך זה שחברות ותיקה ורבת שנים של שתי ילדות מהיסודי זה כן טבעי? וחברות גברית מימי הצבא שהגיעה כבר לגימלאות היא כן טבעית? ולמה דווקא אהבה רומנטית וחיים משותפים הם לא? כי צריך להוריד את הזבל כל יום? כי שוכבים עם אותו האדם במשך חמישים שנה? אני רוצה שילדיי יגדלו ויגידו שבין ערימות הכביסה האינסופיות היתה לאבא שלהם אהבה, תשוקה ובעיקר חברות גדולה – ושכל זה בא לו בטבעיות.

שהיית פשוט אדם טוב

לא צריך להתנדב בצער בעלי חיים או בבית תמחוי כדי להיות אדם טוב. זה מתחיל במעשים הקטנים, להגיד "בוקר טוב" לשכן ישנוני, לתפוס את המעלית לקשיש עם הליכון או לתת צדקה לאלמוני, גם אם הוא לאו דווקא רוצה להגיע לבאר שבע. חשוב להיות מנומס, עניו, ולבקש ולא לדרוש. ארצה שילדיי יגדלו להיות אנשים טובים שתורמים לכלל ולא רק לוקחים ממנו, אנשים שעומדים על שלהם אך נותנים מקום ובמה לאחר. כהורה אתה יכול להסביר מפה ועד הודעה חדשה, אך כל זה שווה כקליפת השום אם הילדים אינם רואים אותך מבצע הכל הלכה למעשה. ילדים הם כמו ספוג והם קולטים הכל, ולבסוף הם גם יחקו חלק מההתנהגויות שלנו, בין אם נרצה ובין אם לאו, ואני רוצה שהם יגדלו להיות אנשים טובים ושחלק מזה, גם אם קצת, יהיה בגלל שהם חושבים שגם אבא שלהם הוא אדם טוב שכזה.

שהיית סבלני

זה לא פשוט ללמד ילד קטן לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר, וזה לא פשוט ללמד את האלף-בית בחוברת של הקיץ, אבל אנחנו עדיין עושים זאת כי זה חשוב לנו ולילדים שלנו. ואת הסבלנות הזו אנחנו צריכים לקחת גם הלאה, גם כשזה לא פשוט לראות שלושה ימים ברציפות את הסרט "פרוזן", או לבנות מגדל קוביות כשהקטנה מתלבטת חמש דקות אם לבחור קוביה אדומה או ורודה, או כשצריך להגיד להם כל דבר פעמיים. או עשרים. אני רוצה שהילדים שלי יקחו את הזמן שלהם, לא ימהרו, ינסו ולעיתים אף יכשלו, עד שבסוף יצליחו. אני רוצה להיות סבלני אליהם ושהם יזכרו זאת. שיזכרו שברגעים הכי לחוצים, כשכל העולם מונח על כתפיי, נשכתי שפתיים והמתנתי בסבלנות. וגם כשביקשתי מהם, עשיתי את זה בשקט, לא בכוחניות וללא צעקות – כי החוזק הוא באמירה השקטה וכשדברים נאמרים בשקט הם הכי חזקים בעולם, ואני רוצה שכשהם יגדלו הם יחשבו שאבא שלהם היה האיש הכי חזק בעולם.

ומה איתכם? גם לכם יש דברים שאתם רוצים שהילדים יחשבו עליכם כשיגדלו? בואו נדבר על זה בתגובות!

צילום:PublicDomainPictures, ברשיון CC.