יומני הנסיך, השנה 2016, והבטן שלי רועשת וגועשת. אני לא יודע מה נתנו לי לאכול אבל זה לא עושה לי טוב למערכת העיכול. יש לי גזים  ואני רק רוצה שהם יצאו החוצה. אני קצת מרגיש כמו בקבוק סיפולוקס שרק מחכה שמישהו יבוא, ימזוג ממנו קצת סודה וישחרר את כל הלחץ בקול תרועה רמה. כן, תרועה רמה כמו שאתם יכולים לדמיין. אבל עד שישתחרר, אני הולך להזכיר לכולם בבית הזה לאיזה אוקטבות אני יכול להגיע כשאני לא מרוצה ממה שהולך פה – אני פשוט אעביר את הימים הבאים, ובעיקר את הלילות הבאים, בבכי ובצרחות.

אין מה להגיד, זו פשוט תחושה לא נעימה. אני כמו בלון שרק גדל וגדל כל הזמן אבל מסרב להתפוצץ. אני קצת כמו פצצת זמן מתקתקת. אני עצבני, אני מתוח ואם שום דבר לא ייצא ממני בקרוב אז אני אצא על מישהו. אסור לחכות עם זה יותר מדי זמן, חייב להוציא את זה החוצה. החשש הכי גדול שלי כרגע זה שאם לא אצליח להוציא את הגזים מהטוסיק הם עלולים בסופו של דבר לצאת לי מהאוזניים. גוף האדם הוא מכונה מוזרה מאוד, כל הגזים האלה לא אמורים לעשות את הפעולה ההפוכה ולשחרר אותי? להרגיע אותי? למה אני מרגיש צירים כמו לפני לידה?

ברגעי משבר ההורים שלי נוטים לאבד קשר עם המציאות או כל היגיון בריא ומחליטים לפנות לעושי כשפים ופתרונות קסם. בכדי להקל על הגזים שלי הם ניסו להחליף לי את המטרנה, ניסו להחליף את הבקבוק עצמו, ניסו להחליף את הפטמה, ניסו גם פטמה אחרת אבל עם חור קטן יותר, ואז חור גדול יותר – עם כל הניסויים וההחלפות האלו זה ממש מזל שלא ניסו להחליף אותי בשביל לפתור את העניין. גם עיסויים ניסו ההורים שלי ללא הועיל, עיסויים על הגב, עיסויים על הבטן, עיסויים בשמן שקדים, בשמן חם ובשמן קנולה – שום דבר לא עזר. גם לא שמן קוקוס, די כבר עם השמן קוקוס הזה! בכל מקרה, אפילו קיפולי רגליים ניסו עליי. בכל שעה עגולה השכיבו אותי על הגב וקיפלו לי את הרגליים לכיוון הבטן כדי להוציא מהגוף שלי את האוויר. עם כל הכבוד, הדבר היחידי שזה הוציא ממני זה אגרסיות. מה אני נדיה קומנצ'י?!

תחושת חוסר השליטה בבית גדלה יותר ויותר עד שיום אחד קרתה תפנית בעלילה. אמא חזרה הביתה כרוח הסערה, טרקה אחריה את הדלת וצעקה לאבא בקולי קולות "נמר על ענף! נמר על ענף!". אבא קפץ בבהלה לכיוון הטלפון שלו, הדליק את המצלמה, והתחיל לתור אחר הנמר המדובר בשביל לזכות בכמה לייקים בפייסבוק. "לא לא לא!" אמא תפסה את ראשה ותפסה את אבא, "ככה קוראים לתנוחה!". למשמע רעיון התנוחה אבא עצר והביט באמא בחיוך ערמומי אבל היא לא איבדה תקווה מהדביל, לקחה אותו בידה והצביעה עליי: "התנוחה שתטפל בזה!".

"תעמוד ככה, עם הידיים …" אמא פקדה על אבא והוא נעמד כמו דחליל וחיכה להוראות. אמא הרימה אותי ממיטת התינוק, סובבה אותי על הבטן והשכיבה אותי לאורך כל הזרוע של אבא. אבא היה בשוק, ראו על פניו שהוא לא מבין לאן כל הסיפור הזה מוביל. ואני? אני הרגשתי לחץ עמוק על הבטן שלי, לחץ שדחף לי את הכל פנימה, לחץ ש… ואז מהגוף שלי בקע קול גדול  שנשמע כמו צופר של אוניית מעפילים. אוווו! הכל יצא באותו הרגע, כל האוויר שהיה כלוא בתוכי, כל הכאב והייסורים השתחררו בבת אחת.

אבא לא זז וגם השתדל לא לנשום יותר מדי תוך כדי שהחזיק אותי בתנוחה של הנמרים. אחרי ימים לא פשוטים, סוף סוף יכולתי אני לנשום לרווחה. סוף סוף הרגשתי שהבלון שבתוכי התרוקן, באופן אוטומטי הכאב ירד והפסקתי לבכות. נהייתי רגוע בשניה. הסתכלתי על אבא וגם הוא נראה נרגש, כנראה בגלל שהשמיעה שלו חזרה כי הפסקתי לצרוח. היה נוח ונעים על הזרוע של אבא, כמעט יכולתי להירדם, הייתי כל כך רגוע שלא שמתי לב שתחושה אחרת מתחילה לפעום בתוך הבטן שלי. הסתכלתי על אבא בחיוך והוא חייך אליי בחזרה. היה בינינו רגע מקסים. ואז אבא קלט שאני לא מפסיק לחייך אליו, שהחיוך שלי בעצם תקוע ואני בכלל מתרכז במשהו אחר, ואז הוא הפסיק לחייך, "שיט!" הוא קרא בקול אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כן, אבא שלי יקר, עשיתי עליך קקי.

צילום:Paolo Marconi, ברשיון CC.

אם וונדר וומן היתה מחליטה לעשות שינוי קריירה,
לשפץ את קורות החיים ולשלוח למשרות מעניינות,
מהר מאוד היתה מגלה שהמצב הוא בכי רע.

היא היתה מתלבטת אם לרשום את הגיל שלה,
אם לרשום שהיא נשואה,
כמה ילדים יש לה או כמה היא מתכננת,
הרי ידוע שנשואה טרייה היא פצצת הריון מתקתקת.

יומני הנסיך, השנה 2017, פורים עוד לא התחיל וכבר התעייפתי. אכן שבוע עמוס בגן. שמו עליי מסיכה של ליצן, פיל, אריה, דב פנדה, דב קוטב, דב ארץ ישראלי ודב נבון. אני יכול לומר בלב שקט שמילאתי את כל החסכים שלי לשנה הקרובה ואין לי שום רצון להתחפש למשהו שהוא לא פעוט בן שנתיים.

משום מה בישראל חוגגים את פורים יותר זמן משחוגגים את פסח. שבוע-שבועיים לפני חג פורים עצמו הגננת בריגיטה שלחה לכל ההורים מייל מסודר ותמציתי של שישה עמודים ושלושה נספחים המתחיל בהסבר מפורט על הדרך בה בחרו בגן לחגוג את פורים, ממשיך להוראות הפעלה והמשך למידה לילדים בבית ומסתיים בלוח זמנים צפוף ומוקפד לפעילויות השונות בגן שההורים צריכים להיערך אליהם. למופע פעמוני היובל לא התכוננו ככה.

ההורים מצידם לא התרשמו מחוסר הרצון המופגן שלי לשמוע על מגילת פורים והמשיכו להרעיש ברעשן ולספר לי סיפור מחריד שבסופו תלו למוות את האויב של היהודים ואת כל הילדים שלו. לעזאזל, אני כולה בן שנתיים, טוב שלא פתחו יו-טיוב והראו לי גם סרטונים של דאעש. ואם חשבתי שהסוף הטראגי של המן הרשע הוא הנורא מכל אז היום גם הבנתי שטחנו את האוזניים שלו ועשו מהם עוגיות ממולאות בתמרים או שוקולד. קניבלים.

ההורים נראו מותשים. ודי אפשר להבין אותם. לפי הלו"ז הצפוף של הגננת בריגיטה בכל יום בגן יש פעילות אחת או יותר שהם צריכים להתכונן אליה או לקחת בה חלק, זה כבר לא רק לזרוק אותי בגן ולברוח כמו גנבים כדי שלא אראה ואפרוץ בבכי. לדוגמא, ביום ראשון היה לנו יום פיג'מות, אז כולנו התייצבנו אחר כבוד עם פיג'מות נעלי בית ודובי. אבא בתחילה שמח עד שפניו נפלו כי אמא הבהירה לו שעדיין צריך להחליף לי טיטול ובגדים ולא סתם לזרוק אותי בגן עוד לפני שפקחתי עין.

למחרת, ביום השני, היה יום של חיות אז ההורים היו צריכים להביא מסיכה של חיית בר, יום שלישי היה יום של כובעים וצעיפים, ברביעי היה משחק הגמד והענק, חמישי קישטנו קופסאות קרטון למשלוחי מנות ובשישי כל ילד היה צריך להעלות מונולוג על – אחשוורוש הרשע: מנהיג חזק או שמנמן עם תסביך אם וחיבה לטחינה. אכן אין רגע דל בגן, לא לילדים ולא להורים, שמוצאים עצמם מתרוצצים בתשע בערב כי גילו שמחר מתוכננת סדנת כדורי שוקולד בגן וכל ילד צריך להביא שמנת מתוקה 35% ללא גלוטוז, ללא גלוטן וללא טעם.

העייפות של ההורים בעיקר באה לידי ביטוי בזה שאין להם זמן למצוא לי תחפושת אז הם ויתרו ונשארו עם שתי חלופות – או שאלבש את התחפושת של שנה שעברה או את התחפושת של אחי הגדול. ומכיוון שאין לי אח גדול, אלא רק אחות גדולה, ומכיוון ששנה שעברה היא התחפשה לאלזה אז האופציה הזו ירדה מהשולחן די מהר (אם כי לא מהר מספיק). לבסוף נשארתי עם תחפושת של אריה, תחפושת יפה אבל קטנה עליי בכמה מידות, ואני די נראה כמו אריה שמנמן שבמקום לעשות דיאטה ומנוי לחלי ממן, נראה שהוא אכל אותה.

וזה לא נגמר בתחפושות, ברגע שבריגיטה הגננת זיהתה שההורים הרשו לעצמם חמש דקות של מנוחה בספה היא שיגרה מייל נוסף עם הוראות לגבי משלוח המנות. בגדול המשלוח מנות צריך להכיל דברי מתיקה ספציפיים כדי לשמור על אחידות בגן. בקטן, המשלוח מנות הולך להיות לא טעים. אולי זה מכיוון שהגננת בריגיטה הינה יוצאת מזרח אירופה הקומוניסטית, אולי זה בגלל שלועד ההורים יש עודף זמן פנוי וגב חלש, אבל השנה הוכרז שכל משלוח מנות יהיה זהה אחד לשני בדיוק כמו קופסאות המזון שחילקו בעבר תמורת תלושי מזון בפולין. על פי הצו הנשיאותי של הגננת כל משלוח מנות חייב להכיל אוזן המן אחת, שקית במבה קטנה, וחטיף שוקולד אחד שלא עולה על 25 גרם. אל לו להורה אשר יפר את הצו הנשיאותי של הגננת – בריגיטה יכולה לשלול להורים את הזכות ל-"אח ממשיך" ברישום לשנה הבאה.

ככה זה בחיים, ההורה מתכנן תוכניות והגננת מתכננת לו את החיים. יש תקופות שלא משנה כמה תנסה להחזיק את השליטה בידיים תמיד יצוצו עוד ועוד משימות והפרעות מהצד ופשוט צריך לזרום. לזרום עם הילד שרוצה להתחפש לאריה ולא לטייס, לזרום עם הגננת שרוצה משלוחי מנות כשרות למהדרין ולזרום עם התרעות מעכשיו לעכשיו על יום פיג'מה, יום מגבת ויום אדמת.

יש תקופות שפשוט צריך לחכות עד יעבור זעם, אפשר לתכנן מראש אבל כדאי לקבל את העובדה שהשינוי הוא מעבר לפינה ושתמיד יהיו הפתעות. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה מישהו מתכנן לנו, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת על תקלות או התקלות בדקה התשעים, אבל זה בסדר, אנחנו גם אף פעם לא יכולים לדעת אם יירד גשם בפורים. צריך פשוט לקום בבוקר החג, ואולי בעצם בכל בוקר, לחייך ולזרום.

חג שמח

צילום:Andrew Bardwell, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2017, ויש לי ריח של פצ'ולי וניל ופסיפלורה. כן, התקלחתי. שוב לא הצלחתי לשמור על הדבר הכי חשוב שאני אוסף בשקיקה כל יום מהחצר של הגן – חול. משום מה אבא ואמא לא מבינים שבכל השעות שאני בעבודות כפייה בחצר של הגן אני בכלל עסוק בלגנוב כמה שיותר חול בכיסים, בנעליים, אפילו בשיער, מבלי שהגננת תבחין כדי שיהיה לי מספיק לשחק בסלון בבית. וזה לא קל. אני לא נהנה לסחוב חול בתחתונים כל היום, אבל אחרת איך אשחק בבית? נמאס כבר ממשחקים עם סוף ידוע מראש! נגיד, לגו או פליימוביל. אחרי שסיימת לבנות את המכונית מלגו, תחנת כיבוי אש מלגו או בית האבות לכלבי נחייה מלגו אין לך לב לפרק את הכל מחדש אז יוצא שאני פשוט עומד ומסתכל עליהם מונחים על המדף כמו במוזיאון. עם חול זה אחרת. עם חול אני מתפרע, חול זה חופש! פלא שאני מפזר אותו בכל פינה בבית?

לא הרבה יודעים אבל פעם, לפני הרבה שנים, אף אחד לא התקלח. כולם הסתובבו מסריחים ולאף אחד לא היה בעיה עם זה. עד שהגיע איזה נודניק אחד, כנראה עם רגישות יתר לחום או בעיה בבלוטות הזיעה והחליט שהוא לא יכול יותר – הוא חייב מקלחת. אז הוא המציא את המקלחת, והסבון והשמפו והדאודורנט ועוד כל מיני דברים שאם הם מגיעים לעיניים ממש שורף ואז צריך לצרוח. נו באמת, אם אלוהים היה רוצה שנריח טוב מבית השחי הוא היה עושה שיפיץ ריחות של סחלבים ולא של עדר בואשים שנס על נפשו. אבולוציה רבותיי לא צריכה את "ללין" או "סבון של פעם" בשביל לעשות את העבודה שלה, אם היא לא עשתה שום שינוי עד עכשיו סימן שהיא רוצה שתסריחו.

גם כל טקס המקלחת קצת פרימיטיבי לדעתי. זה שבשנת 2017 עדיין מודדים את החום של המים עם המרפק זה פשוט מזעזע. סליחה?! אלא אם כן בלעתם תרמוסטט אתם לא יכולים באמת לדעת אם זה חם או קר. ואם כן, אז בפעם הבאה שיש לי חום אני מבקש שתבדקו לי את המצח עם המרפק ולא תרוצו לדחוף לי כל מיני דברים למקומות שהשתיקה יפה להם.

עם זאת, אמא היקרה שלי מנסה לפחות להנעים לי את השהייה באמבטיה עם צעצועים וסבונים חדשים. בד"כ זה בסדר אבל אתמול היא הופיעה עם סבון של פיות שקנתה בסופר. נחרדתי. מסכנות הפיות. מה הן עוללו כדי שיסחטו מהן כל כך הרבה סבון? זה יותר גרוע מאותה ארוחת ערב שהיא ניסתה לשכנע אותי לאכול מרק רגל, יאק! נגמרו האיברים בגוף להכין מהם מרק אז הגענו לרגליים?

מעבר לזה, למה צריך גם סבון, גם שמפו וגם מרכך? גם ככה בסוף יוצא קצף מכולם – מבחינתי שתשתמש בנוזל כביסה. פעם אחת היא אפילו הביאה בקבוק עם מקל שבקצה שלו היה עיגול עם חור. היא נשפה בו ויצאו ממנו בועות. יווו כמה שאני אוהב בועות יווו, אני מכור אליהן, רציתי לפוצץ כל אחת מהן, צרחתי מאושר בכל פעם שהיא נשפה ויצאו עוד בועות. עד שכמובן בועה אחת נכנסה לי לעין, ואז צרחתי בקולי קולות בגלל שזה שרף. אני שונא בועות!

בבית יש גם איזושהי בעיה של רגישות עם הברז של המים באמבטיה. אמא למשל, פותחת את הברז, נותנת למים לזרום עד שהם מגיעים לטמפרטורה הרצויה, ואז מכוונת אליי ונותנת להם להישפך בעדינות על הגוף שלי. היא מתחילה באצבעות של הרגליים, עולה לבטן ובסוף מקרצפת ושוטפת לי את השיער. הכל בצורה רגועה ונינוחה עד כדי כך שלפעמים בא לי לתת לה טיפ בסוף המקלחת.

אבא, לעומת זאת, זה משהו אחר לגמרי. כשאני שומע שהוא מקלח אותי הערב אני ישר נכנס למגננה. בדרך כלל אני כל כך מתנגד לו עד שהוא צועק לאמא מרחוק "מאמי! בואי תעזרי לי! הוא שוב עושה לי עמונה!" . אם מקלחת עם אמא היא רגועה ושקטה אז אצל אבא זה קצת מרגיש כמו חקירה של השב"כ. הוא מפשיט אותי בשלוש שניות כמו בננה, מרים ושותל אותי בתוך האמבטיה הקרה, פותח את הברז במלוא העוצמה, חם, קר, זה לא משנה לו, ומתיז עליי זרנוקי מים כמו ביחידת פיזור ההפגנות של המשטרה. אני אומר לכם, הכח משחית.

מה שמוזר בכל התהליך של המקלחת זה שעד שההורים מצליחים להכניס אותי לשם, וכשנהיה ממש כיף ונעים, הם מתעקשים להוציא אותי ממנה. ומה מחכה לי אז? לא דוד חיים, לא אייפון, לא כלום – רק המיטה הארורה ושירי לילה טוב, פלא שאני מתנגד גם לצאת ממנה? גם כל המעברים האלה, לתוך המקלחת ואח"כ מחוצה לה, זה מתיש. ההורים צריכים להיות יותר אפקטיביים, אם הם רוצים שהילדים לא יתנגדו לצאת מהמקלחת, שפשוט ירוקנו את המים, יביאו שמיכה וכרית, יזרקו איזה דובי, ויתנו לנו פשוט לישון שם!

צילום:Telmah Hamlet, ברשיון CC.

יום האהבה לא יעזור לכם.

בינינו, כולנו לפעמים קצת משפחות חד הוריות. כן, זה שעוד לא התגרשתם זה לא אומר שאתם נשואים באושר. והשחיקה הזו, במה שהיתה פעם זוגיות והיום היא מערכת יחסים גדולה ומורכבת, רק הולכת ומתעצמת.

אתם קמים בבוקר. אחד מעיר את הילדים, והשניה תופסת משימה אחרת מיני רבות ומכינה סנדוויצ'ים – בשביל לא לבזבז זמן כמובן. אחד מסדר את התיקים והשניה רבה עם הילדה שללבוש גופייה בחורף זה רעיון רע מאוד. אתם מפזרים לגנים לחוד, הולכים לעבודה לחוד, בקושי מדברים במהלך היום וגם אם כן אז זה על לוגיסטיקה ועל מה הגננת אמרה ועל התור לרופא ועל החיסון בעוד שבועיים.

יומני הנסיך, השנה 2017, ומסתבר שגם פעוט בן שנתיים לא יכול לקבל חצי שעה של שקט מבלי שאמא או אבא יגיעו וינסו להעסיק אותו. "אולי נשחק בפאזל? אולי נשחק בכדור? אולי נבנה ארמון מפלסטלינה?!" – די. הניחו לי. מה בסך הכל ביקשתי? מטרנה, אייפד ושיניחו לי לנפשי?

הורים יקרים מכל קצוות העולם, אני יוצא בקריאה נרגשת: לנו, הילדים שלכם, היו מספיק הפעלות בגן היום. היינו בחצר, עשינו יצירות, רקדנו, שרנו ואפילו ליטפנו השבוע ברווז, אפרוח וטרנטולה. אנא מכם, שחררו אותנו מעול רגשות האשמה של אחר הצהריים. באמת שאתם לא יכולים להתעלות על כל מה שקורה בגן אז פשוט תוותרו מראש.

ההורים שלי בכל מקרה אף פעם לא מפסיקים. גם היום הם ניסו והצליחו להוציא אותי משלוותי. הפעם זה היה אבא. הוא צץ במפתיע בסלון בזמן שראיתי עוד סרטון ביו-טיוב. הוא התכופף אליי, לקח ממני את האייפד, החזיק את הכתפיים שלי בשני ידיו ואמר: "מאמי קטן, אתה יודע שאני אוהב אותך…" – פה חשדתי. שום דבר טוב לא קרה כשעצרו מישהו ואמרו לו שאוהבים אותו. תמיד כשרוצים להגיד משהו רע אז מרככים את האווירה בתחילה, זה קרה כשהודיעו לי שמגיעה בייביסיטר חדשה, זה קרה כשהודיעו לי שהג'ימבורי נסגר, וזה קרה כשהודיעו לי שהאח הקטן שלי נולד – רק חדשות רעות. מעניין מאוד, אף פעם אבא לא בא אליי, אמר לי שהוא אוהב אותי ונתן לי חפיסה שלמה של שוקולד פרה ובקבוק ליטר וחצי של מטרנה.

מכיוון שהאייפד נלקח ממני הייתי צריך להחליט בין שתי אופציות עיקריות: לצעוק ולבעוט ברגליים עד יוחזר האייפד או לזרום לשתף פעולה. החלטתי לשתף פעולה כי הייתי עייף וגם כי הנחתי שאם אקדיש שתי דקות לאבא, הוא יתרכך ויחזיר לי את האייפד בזריזות. ניגשנו לשירותים, אבא הוביל אותי למעין אסלה דמוית פינגווין שתלויה על הקיר, הוריד לי את המכנסיים והחיתול, עמד בדום מתוח והורה בידו: "תשתין על הפינגווין!". פקחתי את עיניי בתדהמה, לא הבנתי מה עשה לי הפינגווין שאני צריך להשתין עליו? מה, נהיינו ברברים?! מה עם זכויות בעלי החיים?

כשאבא ראה שאני מתמהמה הוא פקד שוב: "על הפינגווין! תשתין על הפינגווין!". הרמתי כתפיי בהפגנתיות, אם הוא רוצה שנשתין על הפינגווין אז נשתין על הפינגווין, לא צריך לעשות מזה סיפור. עברו כמה שניות ארוכות וכלום, שום דבר לא קרה. הסתכלתי על הפינגווין, הסתכלתי על אבא, שוב על הפינגווין, ושוב על אבא. הרמתי כתפיי ופסקתי בקול – "לא עובד!".

"מה לא עובד?" שאל אבא. גלגלתי עיניי ולא ידעתי איך להסביר לו שלמרות שאני ממש רוצה לסיים עם הסיטואציה ההזויה הזו, מהבולבול הזה לא ייצא שום דבר לכיוון הפינגווין המסכן. אבא, כמו תמיד, נראה מבולבל ולא מבין אז נתתי לעצמי עוד צ'אנס. מה לא עושים בשביל לחזור בזריזות לסרטונים ביו טיוב שמראים איך פותחים ביצת קינדר…. יוווו… איך אני אוהב את הסרטונים האלה… הלוואי שבגלגול הבא אוולד בתוך ביצת קינדר!

עוד כמה שניות ארוכות חלפו ושום פיפי לא יצא. הבטתי בפינגווין, הפינגווין הביט באבא, הרמתי כתפיי בשנית ופסקתי – "לא – עובד!!!". אבא נשף בבוז וגירד בראשו כדי לטכס עצה. לבסוף, הוא ויתר על הפינגווין והחליט שנעבור לאסלה הרגילה. אבא קירב שרפרף לכיוון האסלה והרים אותי עליו אחר כבוד. עמדתי מול האסלה, פניי נשואות אל מעמקיי הבאר הגדולה שבתוכה ורק מחשבה אחת עברה לי בראש – מה יקרה אם אזרוק לשם את המוצץ שלי?!

לצערי, הפקדתי את המוצץ מבעוד מועד אצל אבא אז נותרה לי רק אופציה אחת לפעולה והיא להשתין לתוך האסלה. חלפו כמה שניות, אני עדיין חצי עירום, עומד על שרפרף, מסתכל לאסלה ו-כלום. שום דבר לא יוצא. נשפתי גם אני בבוז, תסכול גדול התחיל לבעבע בתוכי, אז הרמתי ידיי לשמיים וצעקתי בקול – "לא – עובד!".

"אפשר להניח לי לנפשי?" תהיתי ביני לבין עצמי אבל אבא לא הרפה. אבא התכופף אליי מהצד והתחיל ללחוש לי לתוך האוזן "פסססס…. פסססס…". זהו, הוא איבד את זה לגמרי, חשבתי. לא הבנתי מה הוא רוצה, לא רק שאני לא מצליח להתרכז עכשיו הוא עושה לי קולות של "פססס פססס" באוזן? מה אני חתולה?!

קימטתי את מצחי והסטתי את מבטי החשדני באיטיות לאבא, אבא בתמורה מעט נבהל והתפלא "מה, בסך הכל רציתי לעשות לך קולות של מים כדי לעזור לך". כשהוא הבין שגם זה לא עובד, הוא ניגש לכיור ופתח את הברז. "הנה! קולות אמיתיים של מים! נו? עוזר?" אבא צהל ואני חשבתי שזו בדיוק הסיבה למה לישראל יש משבר מים כל כך הרבה שנים.

בנקודה זו מבחינתי הגיעו מים עד נפש. אני כולה פעוט קטן שכל רצונו הוא במסך עם אורות מרצדים ו-WIFI. מבלי לבקש או לבדוק שמותר, ירדתי מהשרפרף והתחלתי ללכת לכיוון דלת היציאה. אבא לא הבין בתחילה לאן אני הולך אך אני המשכתי בשלי, חצי עירום עם טוסיק חשוף, מבלי להסתכל לאחור. "בוא לפחות אשים לך את החיתול" אבא צעק וניסה להשיג אותי, אז עצרתי והסתובבתי אליו. בדיוק כשהוא התקרב להרים אותי משב רוח רענן התחיל לדגדג אותי באיזורים המוצנעים, רוח קרירה עשתה לי צמרמורת בכל הגוף, ובום-טראח-מה קרה? הפיפי התפוצץ והשלפוחית התרוקנה! זרנוקי מים החלו לירות לכל עבר בצורה לא מבוקרת וחסרת מעצורים. השתנתי על הקיר, השתנתי על הרצפה, השתנתי על אבא ונראה לי שאפילו חלק מהפיפי הגיע גם אל הפינגווין. יש, פגעתי בפינגווין!

אבא נבהל והתחיל לנופף בידיים ולזעוק "חדל חדל!", אך אני עמדתי והמשכתי בשלי, השתנתי בחיוך גדול. אבא בתמורה ניסה לתפוס את הפיפי המשתולל בידיים עד שהבין שזו כנראה לא הטכניקה הכי טובה לסיטואציה. בשלב מסוים הוא פשוט זרק עליי מגבת והיא סוף סוף עצרה את מחול השדים המשתולל. לאבא היה מבט מיואש. הוא נראה מובס. ואני לא הבנתי כל כך למה. הוא לא אמר שהוא רוצה שאשתין בלי חיתול?

באמת שאי אפשר להבין הורים היום. קודם מבקשים ממך להשתין ועד שאתה מצליח מתחננים שתפסיק. עד שהצלחתי לעשות פיפי בלי קולות רקע של חתולה או של מפלי מים מפסיקים אותי ובאים אליי בתלונות. נו באמת, אני בשוונג, תנו לי להמשיך. גמילה מחיתולים היא לא קשה במיוחד ואני ממש לא מבין למה עושים מזה סיפור כזה גדול. מבחינתי, כל מה שצריך זה שיעזבו אותי במנוחה ואז אוכל להשתין בכל מקום. בינינו, עם כל הבלגן של להשתין בפינגווין, לכוון לאסלה ולהתחיל להסתובב בבית בלי חיתולים, נראה שהגמילה היא הכי קשה בעיקר להורים.

צילום:David D, ברשיון CC.