יומני הנסיך – תינוק בן שנה נגד יועצת שינה

לראשונה בחייו הנסיך יוצא למאבק. מאבק של תינוק על חירותו לישון איפה שבא לו מול יועצת השינה האימתנית. מי ינצח? ומה ההשלכות על היחסים עם אבא ואמא?

יומני הנסיך, השנה 2015, וההורים שלי עדיין לא מצליחים להרדים אותי. כיום אני ישן במיטה שלהם כל ערב, קם שלוש פעמים בלילה בשביל לשתות בקבוק וחוזר לישון – מלך! רק חסר שיביאו לי עוגיות עם הבקבוק ואני בכלל הסתדרתי. כשאני מסיים אני בדרך כלל מעיף אותו לקצה החדר ומטיח אותו בקיר בקול תרועה רמה, מסתובב על הצד ונרדם, תוך כדי שאני משחק לאבא באוזן ובועט לאמא בבטן – למה לישון באלכסון אם אפשר לרוחב?

אך לצערי, כרעם ביום בהיר, נוצר איום על כל האידיליה הזו. חודשים הם קמו עם כאבי גב ומכות יבשות על הפנים ולא התלוננו, אך הלילה, בארבע לפנות בוקר, הנחתתי את המרפק שלי על עצמות הלחיים של אמא ובעטתי בביצים של אבא, או שזה היה ההיפך, אבל בכל מקרה שניהם התעוררו בזעקות כאב והפריעו לי לישון. נראה לי שהגזמתי, וגם אם יכולתי לשכנע אותם שאני השעון המעורר הטוב בעולם זה לא היה עוזר הפעם – ההורים החליטו לעשות מעשה והתקשרו ליועצת שינה עם עלות השחר. יועצת השינה הגיעה באותו היום בכדי לתדרך את ההורים שלי ולראות אותי. היא נכנסה לדירה, שמה היה יער והיא בהחלט נראתה כמו ילדת טבע שגודלה ע"י זאבים. ישבנו כולנו בסלון: יועצת השינה, אבא, אמא ואני עליה. היועצת דיברה על גמילה, ושצריך לעשות הכל בשלבים עד שאצליח להירדם לבד, לא על הידיים ואף לישון לילה שלם במיטה שלי. לבד. אני חושב שבאותו הרגע הוצאתי את המילה הראשונה שלי מהפה והיא היתה "פחחחח!". ממש, הצחיקה אותי, שהיא תרדם ככה! אני נרדם רק על הידיים, גברת! יש פה תינוק עדין שצריך תשומת לב. בעורקיי זורם דם מהאצולה האיטלקית ואת לא באמת מצפה שנסיכים יירדמו עצמונית.

בהתחלה קצת חששתי כי ההורים שלי נראו מאוד דרוכים וקשובים אך לבסוף רווח לי כשגיליתי שהיועצת שינה רק נותנת את הטיפים והולכת. היא אפילו לא נשארת בכדי להראות הלכה למעשה איך מרדימים אותי, אלא רק נותנת הוראות מרחוק. עליתי עליה. היא מפחדת שגם היא לא תצליח להרדים אותי, הרי אם ידעה להפעיל את קסמי ההירדמות אני הייתי כבר בחלום השביעי, לא? שרלטנית, מקרה ברור שבו הסנדלר הולך יחף – בדיוק כמו שרוב הדיאטניות שמנות!

הלילה של אותו היום נקבע על ידי היועצת שיהיה הלילה האחרון לפני הגמילה, אז כמו שלפני דיאטה הולכים וטורפים שווארמות ופנקייקים אז גם הלילה ניצלתי את השינה כמו שצריך – התעוררתי ארבע פעמים לבקבוק ומים, ובעטתי באמא ואבא כאילו הייתי באימון קונג פו. למחרת היה יום רגיל אך בשעות הערב זיהיתי תנועה חשודה בבית. ההורים קילחו אותי, האכילו אותי ושיחקו איתי – הרגשתי שהם פועלים לפי הוראות מדויקות ומודדים זמנים. לכמה רגעים היה נדמה שתיכף גם יכניסו אותי לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות כאילו הייתי עוגה. זרמתי. גם שיחקו איתי וגם עשו לי מסאז' רקמות – אם זו הגמילה, אז מבחינתי לעבור אותה כל יום.

אבא פסע עימי לאורך הפרוזדור ולפתע, בלי הכנה מוקדמת, במקום לחדר השינה שלו ושל אמא הוא המשיך לחדר השינה שלי. פה חשדתי. נכנסנו לחדר שלי, והוא התחיל להסתובב סחור וסחור ולשיר לי שירי ילדים. ממתי הוא שר לי לפני שאנחנו הולכים לישון?! מהר מאוד הבנתי שאין לו מושג מה המילים כשהוא שר את השורה "ינשופים בוכים צורחים שם בגינה" כאילו מהשיר "שיר לילה ליקינטון". זזתי בחוסר נוחות על הידיים שלו ופתאום, כמו במהלך אולימפי בג'ודו, אבא הניח אותי במיטה והשכיב אותי עם הראש על הסדינים. אותי? עם הראש על הסדינים? במיטה שלי? נראה לך באמת?! פה החלטתי שיש גבול לכל תעלול ואני צריך להסלים את ההתנגדות שלי ולהוציא את התותחים הכבדים. התחלתי לבכות ולצרוח. הרעדתי את הבניין בצרחות. מבחינתי שמשרד הרווחה יבואו לביקורת פתע וישלחו אותי למשפחה אומנת בקריית שמונה – קולי יישמע למרחקים! אפילו אבא שלי, שהאוזניים שלו גדולות מאוד יחסית לבן אנוש, נבהל ולא הצליח לעמוד בפני הדציבלים המתפרצים מחלל הפה שלי. הושטתי יד לסורגי המיטה והתרוממתי. נעמדתי, בכיתי וצעקתי. הוא לא יכל להבין אותי כי אני עדיין לא יודע לדבר עברית אבל אם יכולתי הוא היה שומע שזה לא בסדר, שאני לא מוכן ושאם הוא לא מוציא אותי בדקות הקרובות אני הולך לחרבן בחיתול כל כך הרבה שרק כוח מיוחד של המשרד לאיכות הסביבה יוכל לטפל בנזקים.

אבא ישב על הכיסא, מול המיטה ושתק. מדי פעם הוא לחש "לילה טוב חמודי", "זמן ללכת לישון מתוקי", אבל רוב הזמן הוא שתק וליטף לי את הראש. לא עניין אותי מה הוא אומר וכמה הוא מלטף, זה רק עיצבן אותי עוד יותר כי לא הבנתי למה אנחנו לא זזים לכיוון המיטה שלהם, ויפה שעה אחת קודם. המשכתי לבכות, ידעתי שמתישהו אני אשבור אותו, כבר היו נסיונות כאלו בעבר והוא ואמא תמיד נשברו בסוף, אז למה שהתוצאה הערב תהיה שונה? צעקתי חזק וללא הפסקה, אבל הוא התעקש ולא נשבר. הוא לחש, שוב שתק, ליטף, שוב שתק וזה רק עיצבן אותי עוד יותר! מדי פעם הוא היה לוקח אותי לידיים ומנסה לערסל אותי, בהתחלה עוד נשמתי לרווחה כי חשבתי שחזרה לו התבונה לראשו והוא בא לקחת אותי למקום שכולו טוב, למיטה שלו ושל אמא. אבל די מהר הבנתי שהוא לא זז מסורגי המיטה ורק שם אותי על הידיים בשביל להרגיע את הצרחות. רתחתי והתחלתי שוב לבכות, הפעם גם על הידיים שלו. כל כמה זמן הוא ניסה להניח אותי על המיטה כדי שאניח את הראש אך ישר התנגדתי ונעמדתי. הוא מניח על המיטה, ואני מתרומם. כמו משחק התעללות מעצבן שכזה. לא יודע מה הוא חושב שהוא עושה, אבל זה לא המקום שלי, זו אולי המיטה שלי אבל אני לא יישן בה. אני ישן בחדר אחר לגמרי. שיעזוב אותי וייתן לי ללכת לישון כבר.

אני חושב שהתרוממתי מעל 40 פעם, לא התייאשתי ולצערי גם הוא לא. וכל פעם שהוא ניסה לשים אותי על המיטה הבכי שלי נהיה חזק יותר, ארוך יותר ומיוסר יותר. בשלב מסוים התחלתי להשתעל, הגרון שלי כאב וגם הידיים והרגליים, אני לא רגיל לפעילות כזו אינטנסיבית.

נשמתי עמוק והתכוננתי להתרוממות נוספת. אחזתי את הסורג של המיטה ובאתי להתרומם, אך יד חזקה דחפה אותי למטה, באמצע ההתרוממות, עוד לפני שהספקתי לעמוד על הרגליים. זה היה משפיל. הסתכלתי עליו ושוב פרצתי בבכי. הסתכלתי עליו מלמטה ולא הבנתי למה מגיע לי כל הרוע הזה, מה עשיתי לו? בכיתי והיישרתי אליו מבט. בכיתי וצרחתי בקולי קולות אבל הוא רק חזר ואמר כמו רובוט "לילה טוב מתוקי", ואני בכלל לא הבנתי מה קורה פה. למה הוא לא בא לקחת אותי ולחבק אותי כמו פעם, כמו שאנחנו תמיד עושים. הוא בדרך כלל מחבק אותי, מדגדג אותי ומנשק אותי ואני צוחק ונמרח עליו, מניח את הראש על כתפיו הגדולות ונרגע. הוא אבא שלי, הוא העץ הגדול והעצום שאני יכול להישען עליו, למה אנחנו כבר לא יכולים לשחק כמו פעם? למה הוא לא אוהב אותי יותר?

אזרתי אומץ והתרוממתי שוב במהירות. הסתכלתי עליו, כולי אדום, מתייפח ומלא דמעות, לא מאמין שהוא מתעלל בי ככה. הוא ניסה ללטף לי את השיער אך הזזתי לו את היד במהירות, הוא ניסה לטפוח לי קלות על הגב אבל זה רק גרם לי לבכות עוד יותר. התרחקתי ממנו לקצה השני של המיטה. לא רציתי שיתקרב אליי. לא הבנתי איך פתאום האדם שאמור לשמור עליי ולאהוב אותי יותר מכל מתנכר אליי ככה. עמדתי בצד, ראשי שמוט ויבבתי. לבדי. הייתי עצוב והרגשתי בודד. הסתכלתי במבט מושפל ונבוך על הדלת שהיתה פתוחה מעט, בקע מן הפתח הצר מעט אור, וקיוויתי לראות את אמא שלי, שאולי תבוא להציל אותי, אבל אף לא היה שם. אף אחד לא חיפש אותי. לא הייתי חשוב לאף אחד.

בשלב מסוים, אחרי יבבות שנמשכו דקות ארוכות, אמא שלי פתאום הופיעה מהדלת. היא התקרבה לאבא שלי, ואני קפצתי מאושר וצהלתי –  הנה היא באה לחלץ אותי! אמא, אני פה! בואי קחי אותי! הושטטתי את ידיי בשקיקה כדי שהיא תאחוז בי, צווחתי בקול הכי חמוד ומתחנן שיכולתי, אך היא אפילו לא הסתכלה עליי. היא לחשה דבר מה לאוזניו של אבא ונעלמה. פניי נפלו. פניה היו חתומות והיא לא התייחסה אליי אפילו לשניה אחת בודדה. זה עשה לי עצוב. היא לא באה להציל אותי. הרגשתי לבד בעולם והתחלתי לצרוח, אלו לא היו צרחות של מאבק אלא צרחות של כאב. "אני הבן שלכם!" רציתי לצעוק לשמיים. צרחתי ובכיתי בו זמנית, הגרון כאב עוד יותר והשיעול החריף. באפיסת כוחות ירדתי אל המיטה והתיישבתי, כולי שפוף ומובס. הרמתי עיניים עצובות לאבא שלי והוא הסתכל עליי בחזרה, ייבבתי והמשכתי להסתכל עליו. לא הבנתי מה קרה לו, לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר. שרק יגידו לי מה עשיתי ואני מבטיח לתקן הכל. אני נשבע. בשלב מסוים הוא שוב התקרב וניסה ולחבק אותי ואני ניסיתי להדוף אותו בנפנופי ידיים נמרצות, שיתרחק ממני, אני כבר לא יודע מי הוא! אך הוא התעקש והתקרב עוד יותר וחיבק אותי. בכיתי עוד יותר חזק. בכיתי לא כי ידעתי שהחיבוק לא יוביל לשום ערסול על הידיים, נענוע או שיר. הפעם בכיתי כי הייתי צריך את החיבוק הזה, הייתי צריך שמישהו יעטוף אותי ויגיד לי שהכל בסדר. שאני ילד טוב. הכנסתי את ראשי אל חיקו ובכיתי בעודו מחבק אותי חזק. התפרקתי. הייתי מתוסכל, מושפל ובעיקר מבולבל. הוא לחש לי שהוא מצטער, ושאני חייב ללמוד להירדם לבד. הוא המשיך ללטף את ראשי ולומר שהכל לטובתי. נהרות של דמעות זרמו ממני ולבסוף גם הוא נשבר, אבא שלי הגדול והחזק מירר בבכי. גופו החם רעד ודמעות חנקו את גרונו. החזקתי אותו חזק עד שבשלב מסוים היה קשה לדעת מי מחבק את מי, ומי מנחם את מי.

התעייפתי. הייתי מותש נפשית ופיזית. הרגליים והידיים כאבו מהפעילות, הראש כאב מהבכי וכל מה שרציתי זה לישון. שפשפתי את עיניי. אבא שלי לקח אותי ובעדינות השכיב אותי שוב על סדיני המיטה. הפעם כבר לא היה לי כח להאבק, לא היה לי כח להרים את הראש, לבכות ולצרוח – פשוט נשכבתי וייבבתי חלושות. התהפכתי על הבטן, ומהבטן לגב, ומהגב לצד וניסיתי למצוא נקודה טובה להירדם בה אך ללא הצלחה. אחרי כמה נסיונות הרמתי את הראש שוב לכיוון אבא שלי אך הוא ישר פקד – "לא! ללכת לישון!". הבנתי מה שאמר והורדתי את הראש. ייבבתי על מר גורלי אך בעת ובעונה אחת הרגשתי שנוצר ביני לבינו גם איזושהו דיאלוג. הבנתי שהוא רוצה שארדם לבד. התהפכתי והסתובבתי אך שוב ללא אועיל, אחרי כל תנועה שעשיתי ניסיתי לעצום עיניים ולהירדם לכמה שניות אך ללא הצלחה. זה גרם לי לתסכול. אני יודע שהוא רוצה שאשן אך אני לא יודע איך, אני לא מצליח ואני מרגיש שאני מאכזב אותו. בכל פעם שניסיתי להרים את הראש לכיוונו, אולי לקבל איזו עצה או מילת עידוד, הוא שב ופקד – "לאאאא! ללכת לישון!", ואוטומטית הורדתי את הראש בחזרה. לא רציתי לעצבן אותו. ידעתי שזה אסור אך לא יכולתי להתאפק כי לא ידעתי מה לעשות. אני לא יודע איך להירדם, אף אחד לא לימד אותי. לזכותו ייאמר שלפרקים הוא דווקא ניסה לעזור. הוא ליטף אותי. לחש לי שיר ערש. ואני ניסיתי מאוד למצוא תנוחה להירדמות, באמת השתדלתי בשביל אבא שלי, לא עשיתי שום דבר בכוונה.

התהפכתי על הצד, מקצה אחד של המיטה לקצה השני, ידעתי שאסור לי לעלות אז פשוט הסתובבתי בשקט, ביללות חרישות, וחיפשתי נקודת טובה ללון בה. ואז מצאתי אותו, את דובי טוביה שלי, הוא היה מוסתר ליד סורגי המיטה. אני בדרך כלל אוהב רק להתעלל בו אך הפעם כשנגעתי בפרווה הרכה שלו היא העבירה בי תחושת חמימות טובה. הנחתי עליו את הראש והרגשתי שהגעתי למנוחה ולנחלה. הרגשתי שאני יכול לשחרר. שכבתי על הצד והסתכלתי על אבא שלי. הוא לא הפסיק להסתכל עליי, למען האמת הוא לא הפסיק להסתכל עליי כל אותו הזמן. היה לו מבט מודאג ומיוסר בעיניים, כאילו רצה להגיד לי ששום דבר מזה לא בכוונה. שהוא רק דואג לי. רציתי להאמין שכך הדבר אך עקבות הצרחות והבכי מהשעות האחרונות לא עזבו אותי, הוא הכאיב לי וכעסתי עליו. אבל עם כל הרגשות המעורבים הייתי פשוט עייף. רק רציתי לישון. אז עצמתי את העיניים ונרדמתי. חיבקתי את הדובי טוביה, ונשמתי נשימות כבדות של שינת לילה. רגע לפני שצללתי לתוך החלומות קיוויתי בליבי שמחר בבוקר כשאתעורר ואפקח את עיניי, כמו הדובי, גם אבא שלי יהיה שם. ישוב, ליד המיטה, ומסתכל עליי. וכשאני אראה אותו אז אני מניח שארגע מעט. כי אז אדע שהוא לעולם לא הלך, שהוא תמיד פה בשבילי, ושיום חדש וטוב מתחיל בשביל שנינו.

לילה טוב.

צילום:Matt Preston, ברשיון CC.