יומני הנסיך – למה תינוקות לא רוצים לישון?

כמו כל התינוקות גם הנסיך שלנו לא רוצה לישון. הוא לא מבין למה הוא צריך להיות מאחורי הסורגים כשכל העולם מחכה לו והוא מחליט לפתוח במלחמה. הוא רק שוכח שיש לו נקודת תורפה אחת קטנה.

יומני הנסיך, השנה 2016, ואני מאחורי הסורגים במה שנראה כמו מעצר מנהלי. חשוך פה ומעליי אורות בוהקים ומסתובבים שעושים קולות של פכפוך נחלים. שמעתי שקוראים לזה מובייל. אני לא מבין למה דווקא "מובייל", הוא הרי גם ככה לא זז לשום מקום. בכל מקרה, אני מניח שהוא אמור להנעים את האווירה במעצר אבל תלויות עליו בובות קטנות של ציפורים וזה קצת מרגיש שהן חגות מעליי ומחכות שארדם בשביל לאכול אותי. כן, אין ספק שהילדים מהמשפחתון צדקו, גם אני עברתי למיטת תינוקות.

בגדול המשפחה שהוצבתי בה מצפה ממני שאשן ככה עד הבוקר, אבל בקטן אני שומע אותם מתלחששים בסלון מפוחדים. מהרגע שכיבו את האורות כל הבית נכנס לנוהל לילה וכולם הולכים על קצות האצבעות ומתלחששים בכדי לא להעיר אותי. יש שיתוף פעולה מלא בבית בשביל שתשרור פה דממת אלחוט. חלונות נסגרו, כמעט כל האורות כבו והטלוויזיה על עוצמת קול נמוכה – עניין שמכריח את אבא שלי להתקרב למרקע בכדי לשמוע את המשחק ולהרטיב בפה את הביסלי לפני שהוא נותן ביס. את האידיליה הזו מפירה כל כמה דקות אחותי הגדולה בת החמש, שבעדינות השמורה רק לה, צורחת מחדר המשחקים: "אבא!! אתה יכול להביא לי מים!!!@@@".

המשפחה הזו באמת חמודה אבל לא נראה לי שאשתף פעולה הלילה ואני מתכנן בעוד כמה דקות להתחיל לבכות כדי שיבואו אליי. לזכותם ייאמר שהם באמת משתדלים וניכר שיש תהליך הפקת לקחים מדי ערב. למשל, בימים הראשונים נהגתי לבכות בגלל שהמוצץ היה נופל לרצפה, אז הם פשוט קנו עשרה מוצצים ופיזרו אותם מסביבי במיטה. בהתחלה זה הרגיש כאילו הניחו מסביבי שדה מוקשים אבל ברגע שגיליתי שאלו מוצצים אז הבנתי את היתרון בכך ועכשיו, אחרי אימונים רבים, אני מצליח להכניס שלוש לפה שלי בבת אחת! אני בטוח שבעתיד הכישרון הזה יוכל להביא אותי רחוק.

ולא רק מוצצים הם קנו בערימות. יום אחד הכניסו אותי למיטה וגיליתי שהדובי שלי טוביה השתכפל ועכשיו יש לי שלושה. המשפחה הזו מכירה אותי, הם יודעים שקשה לי להירדם בלעדיו, אז הם לא לקחו סיכונים וקנו לי עוד כמה. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב וכנראה שתיתי יותר מדי מהסימילאק שמחלקים פה, אבל מהר מאוד הבנתי שאלו באמת שלושה דובים. זיהיתי את זה בגלל שרק לדובי המקורי שלי היתה חסרה עין וחצי אוזן. לא נחתי על זרי הדפנה ותוך זמן קצר גם בשאר הדובים האחרים השארתי מום.

כל האספקה הזו של המוצצים והדובים בהחלט נותנת הרגשה טובה פה במעצר המנהלי אבל זה לא מספיק –  אני לא רוצה לישון מהסיבה המאוד פשוטה שבחוץ יותר מעניין. אני לא באתי לעולם הזה בשביל לאכול, לחרבן ולישון! יש עוד דברים שאני יכול לעשות! יש עוד שרוכי נעליים ללעוס, יש עוד לכלוך מהרצפה להכניס לפה, ואלוהים שירחם, כמעט שכחתי, ומה עם למרוח קוטג' על השיער?! היום כמעט נגמר ולא הספקתי למרוח קוטג' על השיער!

אין מה לעשות, הסבלנות שלי נגמרה וגם הספקתי לזרוק את כל המוצצים לרצפה. הגיעה שעת ה-ש' ואני הולך לפתוח מבערים ולצאת בקול תרועה. אם יכולתי לדבר אז הייתי צועק בקול קולות "פרידום! פרידום! אני קורא לחופש!" אבל בגלל שאני עדיין לא יודע לדבר אז אסתפק בקול צורם ומחריש אוזניים שיעבור לכל השכנים המצקצקים בבניין.

באמת שאני לא מבין, איפה האו"ם כשצריך אותו. ואיפה צבא האמת של שי חי? אם שיחררו את פולארד אז בטוח שאפשר לשחרר נסיך קטן כמוני. אני רוצה שיבדרו אותי! אני רוצה שיחבקו אותי! אני רוצה שיתנו לי חום ואהבה! רגע… הנה אבא נכנס לחדר. הוא מתקרב, מתכופף ונראה שהוא מחפש משהו. הוא מרים מהרצפה מוצץ ושם לי בפה. סליחה?! השוחד הזה לא יעבוד עליי! אבל אווו…. המוצץ הזה כל כך נעים… אווו עייפות משתלטת עליי. חמים לי ונעים לי ואני מרגיש קצת מטושטש… נראה לי שאני אניח קצת את הראש… הכרית קוראת לי… זה בסדר, המלחמה שלי יכולה לחכות גם למחר…

לילה טוב.

צילום:Donnie Ray Jones, ברשיון CC.