[טור אורח] בדיקת הזרע הראשונה של הגבר שלך

אנחנו לרוב לא שומעים עדויות של גברים בכל הנושא של בעיות פוריות. בטור אורח משתף ב' בחוויות מהבדיקת זרע הראשונה שלו ועל התקשורת מול אנשים עם אותה בעיה.

"ותעשה בדיקת זרע, כדאי לך להקפיא את הזרע שלך במידה והוא איכותי"

"מה?"

"להקפיא זרע. הורמונים בגוף משתוללים עם גידול כמו שלך. הגוף משתולל. רוב הסיכויים שהזרע שלך ייפגע אז כדאי שתקפיא אותו ".

רבע שעה לאחר ההודעה המבהילה מהרופא שלי כבר סימנתי ביומן תור לבדיקת זרע לעוד כמה ימים, יום רביעי בבוקר. כשיש לך תור למרפאת זרע ביומן הוא פתאום מרגיש כבד יותר. כל פעם שפתחתי אותו לקבוע פגישה מיהרתי להסתיר את היום המיועד, שאף אחד בטעות לא יציץ ויבחין.

כשהלכתי במסדרונות הייתי משוכנע שכולם מצביעים עליי ולוחשים בקול נמוך: "זה הוא, זה  הוא שהולך לאונן בתשע בבוקר ביום רביעי. כן, לתוך כוס… כן… כן… בדיקת זרע… מסכן".

לבוס שלי הודעתי שאאחר. התפללתי שלא ישאל למה. הכנתי בכל מקרה שלושה תירוצים והסברים והתאמנתי עליהם מול המראה בשירותים כדי שיצאו אמינים. לא נראה לי שהוא האמין לי.

בארץ לעומת זאת, המציאות מעט שונה. כבר מהחניה התפללתי שלא יהיה במרפאה אף אחד שאני חלילה מכיר. קצת בגלל הבושה וקצת בגלל הידיעה שיש 50 אחוז סיכוי שהוא יחכה בתור, מחוץ לחדר האוננות, ויביט בי יוצא לאחר שסיימתי.

הגעתי למרפאה סואנת. שלוש פקידות עמוסות מנסות לנווט עשרות אנשים לחדרים המתאימים בשיא היעילות. מתברר ששיא היעילות כולל שאגה של שמות המטופלים שצריך את התיק שלהם לפקידה שבחדר התיקים הרפואיים, שומעים את רעש הנפילה העמום הזה? זו הדיסקרטיות שלי שהתעלפה.

הפקידה הגישה כוס כמו של בדיקות שתן בשקית נייר והסבירה איפה לשים את הבדיקה לאחר כשאסיים. בעודי מציית ומתרחק לכיוון חדר הבדיקה היא צעקה פעם אחרונה את השם שלי כדי להזכיר שאסור להשתמש בחומרי סיכה. שומעים את צווחת הבהלה הזו? זה איבר המין שלי מתכנס בתוך עצמו ומגלה סימנים ראשונים של חרדת ביצועים.

מסתבר שלפני חדר הבדיקה יש חדר המתנה, שבו יושבים שלושה אנשים ומעמידים פנים שהם לא שם. תמיד יהיו שם שלושה אנשים. הראשון יהיה הטיפוס של ספורטאי הכיתה. יהיו לו משקפי ספורט בצבעים זרחניים, גופיה, כובע בייסבול וקעקוע על השרירים המסותתים שלו. השני זה איגור, הגיל שלו הוא בין 18 ל-57, הוא מרכיב משקפי פלסטיק עבים, חולצה מכופתרת עם שרוולים קצרים, 2 עטים בכיס ונרתיק עור לסלולארי על החגורה. בטוח קוראים לו איגור, ובטוח שהוא יכול לתקן לי את הבעיה של הממיר בסלון. סטטיסטית השלישי חייב להיות ג'ינג'י מחוצ'קן חובש כיפה עם זקן מדובלל שקורא באדיקות בספר תהילים מהווה.

וכך באמת היה. לאחר שהתיישבתי הספורטאי של הכיתה מדד אותי במבטו, הלביש עלי את פוזת "אני מלך הכיתה ואתה הילד החדש. תראה לי שאתה שווה משהו". לא הגבתי ורק בהיתי אלפית שניה בכוס הדגימה שמונחת לידו. שומעים את רעש היניקה המוזר הזה? אלו שאריות הביטחון העצמי שלו שנשאבות החוצה. את שאר הזמן הוא העביר בקריאת התווית שעל שקית הנייר שבידו.

הג'ינג'י קרא באדיקות בספר תהילים הישן. קרא כמה פסוקים, ליטף מעט את זקנו ופזל בעצבנות לכוס הדגימה שלו. מקרה נדיר בהיסטוריה של בן ישיבה שלא מנסה לבדוק אם היית במקרה עם חבר שלו מהישיבה בשריון.

איגור ישב וראשו היה תקוע ברצפה. כנראה נלחם לא להסתכל באף אחד. התבייש המסכן. ואני חשבתי שאי אפשר להתבייש יותר ממני. אחת הפקידות ניגשה לאיגור ולחשה לו בקול שמאפשר לכולנו לשמוע: "אחרי התרומה תעבור במשרד ותשלים את הפרטים שלך".

תרומה? כשהיא יצאה מחדר ההמתנה כבר היה ברור לכולנו מי הוא האלפא בחדר. מי הזכר השליט פה. לא ביישן ולא נעליים. זה לא הספורטאי של הכיתה אפילו שיש לו גופיה. לא בן הישיבה אפילו שאלוהים לטובתו. וגם לא אני. ההוא, המזיע, עם המבט המבולבל. איגור הוא הגבר האמיתי פה. איגור לא בא לעשות בדיקה, הוא בא למכור זרע. לאיגור בזרע יש שחיינים, הזרע שלו נראה במיקרוסקופ כמו הרחוב הראשי של ריו דה ג'נרו בזמן הקרנבל. ולעומתו, הזרע שלנו עמד למבחן איכות, וכנראה שבמיקרוסקופ הוא נראה כמו הרחוב הראשי של ההתנחלות אלון מורה. ביום כיפור.

ראשון נכנס בן הישיבה לחדר האוננות. בערך 10 שניות לאחר מכן הוא יצא. מכונס בעצמו, עם מבט אשם וכוס עטופה ביד. אחריו נכנס איגור. 5 דקות לאחר מכן הוא יצא כשביד אחת שקית עמוסה כל טוב הזרע, ובידו השניה הסלולארי. בעודו מדבר ברוסית מהירה הוא קרץ לי ונעלם מהאופק. הזכר השליט שלנו נטש אותנו. סיים את היומית שלו ונותרנו רק אני והספורטאי של הכיתה.

תורו של הספורטאי הגיע. הוא גייס את שארית המעמד היוקרתי שלו מימי התיכון ותקע בי מבט של "כמה רגעים ואני חוזר. כמו מלך אני חוזר! ". חמש דקות חלפו. ועוד חמש ועוד עשר. תהיתי אם לנקוש על הדלת יהיה מעשה מוסרי אך לפני שהגעתי להחלטה היא נפתחה ודרכה יצא הספורטאי של הכיתה, שבאותו הרגע נראה פחות ספורטאי ויותר כמו חסה עייפה שנשארה במקרר יותר מדי זמן.

תורי הגיע. קמתי ונכנסתי לחדר. חלון ענק מכוסה בוילון מעודפי מכירות הצדקה של ויצו בשנות השבעים, לידו כורסא ישנה, לידה גליל ענק של נייר תעשייתי ומולו מדף שעליו כמה עיתוני פורנו שנראה שיש צורך בזריקת טטנוס לאחר שנוגעים בהם. את הבדיקה עצמה אני לא זוכר, או שאני לא רוצה להיזכר בה. יש לי בלאק-אאוט. לא שזה היה אירוע טראומתי, זה פשוט לא היה מענג בשום צורה. הרגשתי כמו גוש בשר. אני זוכר שסיימתי ויצאתי מהחדר. בעודי יוצא הבחנתי בדמויות החדשות בחדר ההמתנה. דמויות חדשות אך בעלות אותם סממנים – היה את הספורטאי של הכיתה, בן הישיבה ואת איגור.

הם הביטו בי, ואני בתמורה הבטתי בהם. כולנו ידענו למה אנחנו פה, כולנו ידענו כמה מביך זה, וכולנו קיללנו את הרגע שהמזל הרע דפק על הדלת של חיינו. מזל רע שגרם לנו להתמודד עם סיטואציה שמעולם לא חשבנו שתקרה לנו. סיטואציה שקוראת רק לאחרים. קצת כמו תאונות דרכים. כולנו ידענו זאת, חוץ מאיגור כמובן. הוא הגיע כי בנושא הזה לא היה לו מזל רע, גם לא מזל טוב למען האמת, הוא היה פשוט נורמלי. אדם נורמלי עם חיים נורמליים. איך הייתי רוצה להיות איגור עכשיו.

—

טור אורח נכתב על ידי ב' שביקש להישאר בעילום שם.

צילום:Steve Corey, ברשיון CC.