אבא הורמונלי נפגש עם חבר שלא ראה הרבה זמן ובפיו בשורה, "אנחנו בתחילת הריון!". השמחה כל כך גדולה אך צריך לשמור את הכל בבטן כי החבר מספר על הנורא מכל - יש להם בעיות פוריות והכאב הנפשי קשה מנשוא.
אבא הורמונלי דימיין כל חייו את הרגע בו אישתו תבשר לו על הריון צפוי ואיך יחבק אותה ויביטו שעות לעבר השקיעה. הבעיה היא שהחיים חזקים יותר הכל - חזקים יותר מהתוכניות שלו וגם ממערכת העיכול שלו. למה שקרה הפעם לעולם לא ציפה.
בסך הכל רצינו חופשה קצרה של אמצע הריון ומצאנו את עצמנו בסכנת חיים בצל הפיגועים, כשהמחשבה היחידה היא שלא רק "טוב למות בעד ארצנו" אלא גם טוב למות בעד אישתך וההעובר הגדל בבטנה - ותוך שניות ההריון והלידה הופכים להיות הייעוד שלך בחיים ואתה הופך לאבא
אני לא כל כך מבין למה צריך לראות הדמיות של העובר בתלת מימד, מצד אחד לא רואים כלום ומצד שני צריך להתלהב כמו ההריונית כדי שלא להרוס לה את החוויה. אי אפשר לחכות בסבלנות ללידה ולהיווכח ביופי שלו בעצמנו? ומה נעשה אם הוא ייצא מכוער, גמד, קירח ועם משקפיים?
במשך תשעה חודשים לא ממש עשיתי הרבה אבל ביום בו נכנסתי עם אשתי לסטודיו של סמדר, היה לי ברור שאני רוצה להיות מתועד בחווית ההריון. "בסוף יהיו תמונות רק של אשתי ויחשבו שהיא אם חד הורית. מה, זה לא פייר!", אז עשיתי מעשה ותראו איזה מוזר, ומצחיק וממש מגניב יצא לי
מצד שני, אחרי שאמרתי את זה לאשתי, למדתי סוף כל סוף את הלקח. "גם אם חשבתי שהריון זה לא מחלה, לא אומרים את זה לאישה הורמונלית בהריון מתקדם. זה לא פוליטיקלי קורקט ואף יותר מזה, זה גם לא מתחשב ואוהב. בדיוק כמו שלא אומרים את האמת כששואלים ״מאמי, נראה לך שהשמנתי?״
סיור בחדר יולדות יכול להיות רגע זוגי מרגש ומגבש, אבל מה קורה כשאשתי תקועה בפקק ואני אבוד בחלל? זה מה שקרה לי כשנאלצתי להתמודד עם מיילדת קשוחה וים של שאלות. בסוף הראתי לה מאיפה משתין הדג
במשך 9 חודשים, הייתי המרגיע הלאומי שמשתיק חששות ופחדים, אבל עכשיו – אני עומד מחוץ לחדר הניתוח בזמן שמכינים את אשתי לרגע הגדול, ואני נעשה שלולית של פחד, היסטריה, חרדה
רק רציתי לשים את הראש על הספה ולזפזפ להנאתי, אלא שאז אשתי ביקשה עיסוי בכל הגוף. ניסיתי להתנגד אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי באמת סיכוי, אבל לפחות יצאתי עם מסר חשוב לכל הגברים שם בחוץ