כשראיתי את ההריונית הדקיקה הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שאני שונא אותה כי נראה שהעלתי במשקל יותר ממנה בהריון, ואני בכלל הגבר. כל אחד סוחב צרה קטנה או גדולה בחייו. האם גם להריונית הדקיקה והמושלמת יש צרות בעולם המושלם?
מהי דולה? מה התפקיד שלה? והאם כמו הרבה דברים בעידן החדש, גם את הליווי של ההריון והלידה אנחנו נמסור לאנשי המקצוע? אבא הורמונלי מנסה לעשות סדר בבלאגן שיש לו בראש
אבא הורמונלי נפגש עם חבר שלא ראה הרבה זמן ובפיו בשורה, "אנחנו בתחילת הריון!". השמחה כל כך גדולה אך צריך לשמור את הכל בבטן כי החבר מספר על הנורא מכל - יש להם בעיות פוריות והכאב הנפשי קשה מנשוא.
אבא הורמונלי דימיין כל חייו את הרגע בו אישתו תבשר לו על הריון צפוי ואיך יחבק אותה ויביטו שעות לעבר השקיעה. הבעיה היא שהחיים חזקים יותר הכל - חזקים יותר מהתוכניות שלו וגם ממערכת העיכול שלו. למה שקרה הפעם לעולם לא ציפה.
בסך הכל רצינו חופשה קצרה של אמצע הריון ומצאנו את עצמנו בסכנת חיים בצל הפיגועים, כשהמחשבה היחידה היא שלא רק "טוב למות בעד ארצנו" אלא גם טוב למות בעד אישתך וההעובר הגדל בבטנה - ותוך שניות ההריון והלידה הופכים להיות הייעוד שלך בחיים ואתה הופך לאבא
אני לא כל כך מבין למה צריך לראות הדמיות של העובר בתלת מימד, מצד אחד לא רואים כלום ומצד שני צריך להתלהב כמו ההריונית כדי שלא להרוס לה את החוויה. אי אפשר לחכות בסבלנות ללידה ולהיווכח ביופי שלו בעצמנו? ומה נעשה אם הוא ייצא מכוער, גמד, קירח ועם משקפיים?
במשך תשעה חודשים לא ממש עשיתי הרבה אבל ביום בו נכנסתי עם אשתי לסטודיו של סמדר, היה לי ברור שאני רוצה להיות מתועד בחווית ההריון. "בסוף יהיו תמונות רק של אשתי ויחשבו שהיא אם חד הורית. מה, זה לא פייר!", אז עשיתי מעשה ותראו איזה מוזר, ומצחיק וממש מגניב יצא לי
מצד שני, אחרי שאמרתי את זה לאשתי, למדתי סוף כל סוף את הלקח. "גם אם חשבתי שהריון זה לא מחלה, לא אומרים את זה לאישה הורמונלית בהריון מתקדם. זה לא פוליטיקלי קורקט ואף יותר מזה, זה גם לא מתחשב ואוהב. בדיוק כמו שלא אומרים את האמת כששואלים ״מאמי, נראה לך שהשמנתי?״