יומני הנסיך – האם תינוקות בעד או נגד חיסונים?

אנחנו יודעים שהתחסנות זו אחת השיטות הבדוקות לשמור על ילדינו ממחלות. מבחינתנו זו זריקה קטנה, אבל מה עם הילדים? איך הם מגיבים לדקירה הפתאומית ולהבנה ששום מקום כבר לא בטוח? התינוק שלנו מתחסן ויש לו הרבה מה לומר על זה.

יומני הנסיך, השנה 2016, והיום גל הטרור של הדקירות הגיעה גם אליי. כן, דקרו אותי. במחט. בטיפת חלב. והעולם שותק. היום הזה דווקא התחיל די שגרתי. קמתי בבוקר, צרחתי, אכלתי וגיהקתי במשך חצי שעה. לא משהו חריג במיוחד. לפתע אבא שלי הגיח משומקום, הרים אותי והניח אותי בזריזות בעגלה. לפני שהספקתי לנפנף לאמא להתראות ולהתארגן על מוצץ רזרבי כבר היינו מחוץ לבית ונהרנו לכיוון טיפת חלב.

בגדול אין לי בעיה עם טיפת חלב, בקטן אני חושב שההתנהלות שם דומה לתא טרור של דאעש. הבעיה היחידה שלי זו – אילנה, האחות בטיפת חלב. לא היה לי שום דבר נגדה אלמלא כל הזמן היתה שואלת "איפה אבא?", "איפה כדור?", "איפה אור?". חלאס! הנה אור! הנה! למעלה! זו בדיקת התפתחות או בדיקת ראייה?! כבר שאלת אותי את זה לפני חצי שנה והצבעתי, מה כבר יכול להשתנות?! אפשר להתקדם בבקשה לשאלות אקטואליה?!

בצורה מחשידה הפעם לאחות אילנה לא היו שאלות. להיפך, היא כמעט ולא הסתכלה לי בעיניים. היא כל הזמן דיברה עם אבא ונראה שהם דיברו עליי – אפילו מדי פעם הם עברו לדבר באנגלית כדי שאני לא אבין… פחחח כאילו שכל מילה בעברית אני כן מבין. אבא החזיק אותי חזק בידיים. הרגשתי בטוח. הסתכלתי עליו, והוא עליי, רציתי לחייך כדי שיראה שאני אוהב אותו אבל פתאום אייי! היא דקרה אותי! אני לא מאמין, היא דקרה אותי! העיניים שלי נפתחו לרווחה, הבטתי בו בפליאה, הבטתי באילנה, ושוב באבא – שרר שקט והשניים הביטו בי, כאילו חיכו לראות איך אגיב. ואוי, איך שאני הגבתי. השקט לא החזיק יותר מדי זמן וצרחתי שם בקולי קולות עד שמסניף טיפת חלב נס ציונה התקשרו לשאול מה קרה. אני חושב ששמעתי אפילו ילדה קטנה אומרת לאמא שלה: "אמא, מה הם עושים לו שם? אולי נבוא פעם אחרת…?".

תוך כדי שאני מייבב בבכי שמעתי את קולה של אילנה. היא פחות ופחות נראתה לי כמו אחות בטיפת חלב ויותר כמו דקסטר. היא אמרה לאבא שזה חיסון שגורם לשלשולים אז להימנע מלגעת בי במשך כמה ימים, חייבים לשטוף ידיים בסבון וכמה שפחות להתקרב אליי. תודה רבה באמת, גם עקצה אותי וגם מציעה לכולם לברוח. ואיך ירגיעו אותי אם אני בוכה גברת? מה, אנחנו בסיביר? מה זה פה, ספרטה? אני תינוק ואני צריך יחס! וגם מוצץ!

אני זוכר את סיפורי הצ'יזבט על חיסונים שהילדים היו מעבירים במשפחתון בין אחד לשני כאילו היו שקיות חשיש. היו כאלו שהתנגדו כי טענו שזה טריק של חברות התרופות בשביל להרוויח מיליארדים ושלא באמת צריך את זה, היו כאלה בעד שאמרו שהסיכוי להיפגע מחיסון הוא קלוש. סיכוי של אחד למיליון. הטיעון הזה פחות שיכנע אותי. תמיד אמא ואבא אמרו לי שאני ילד נדיר ואחד למיליון. אז הנה, כבר נכנסתי לסטטיסטיקה!

ובאמת שאני מתחיל להרגיש קצת לא טוב. אני קצת מעורפל והראש שלי כבד. אני מרגיש את הבטן שלי זזה מצד לצד… אוווו… עכשיו אני מבין למה האחות אילנה הזהירה משלשולים… זה הולך להיות יום לא טוב לאבא. הראש כבד ואני קצת מסוחרר… ואז זה קרה. תוך כדי שהאחות אילנה תקתקה במחשב וקבעה עם אבא מתי הזובור הבא שהם מתכננים לי פתחתי את הפה ופלטתי עליה. לא יכולתי לעצור את עצמי. כל השולחן שלה נהיה כמו שלולית החורף בנתניה – רטובה, מסריחה ואף אחד לא יודע איך להתחיל לנקות אותה.

אבא שלי מיד הוציא מטליות וניסה לנקות תוך כדי שהוא מתנצל על מה שעוללתי. לפני שהוא הספיק לקחת את עוד מטלית אני כבר הייתי בעיצומה של פליטה שניה והרטבתי גם אותו. אם השולחן של אילנה דמה לשלולית החורף אז הוא היה אגמון החולה. באמצע חורף קשה במיוחד. למען האמת, אני ממש לא מצטער על זה. אז מה אם הוא עצמו לא דקר אותי, הוא שיתף פעולה ומגיע גם לו לסבול! יהודה איש קריות.

עכשיו כבר ערב ואני לבד במיטה, אני ודובי טוביה מביטים ב-מובייל המסתובב ומהופנטים. במחשבה לאחור באמת שאין לי בעיה עם חיסונים. אבל אם כבר המבוגרים נותנים לי חיידקים אז שלא יהיו צבועים. מעניין מאוד שכשמתחשק להם אז חיידקים זה טוב ואפשר לתת לי זריקות, אבל כשנופל לי המוצץ על החול בגינה הציבורית אז פתאום חיידקים זה רע וצריך לחכות שעה עד שעולים הביתה ומרתיחים אותו. מעכשיו אני לא רוצה לשמוע שום הגה. שום מילה, שום ציוץ או ניסיון לעצור אותי. אוי, הבטן שלי שוב עושה קולות ומתהפכת… זה לא הולך להיות לילה שקט. זה לא הולך להיות לילה שקט בכלל.

צילום:Psychonaught, ברשיון CC.