יומני הנסיך – למה קשה לקטנים להיגמל מחיתולים?
ההורים החליטו שוב להפריע את מנוחת הנסיך והפעם הם רוצים שיתחיל להיגמל מחיתולים. האם יצליח, האם יצטרך עזרה, ולמה דווקא כשהמטרה הושגה ההורים מוותרים על הרעיון
יומני הנסיך, השנה 2017, ומסתבר שגם פעוט בן שנתיים לא יכול לקבל חצי שעה של שקט מבלי שאמא או אבא יגיעו וינסו להעסיק אותו. "אולי נשחק בפאזל? אולי נשחק בכדור? אולי נבנה ארמון מפלסטלינה?!" – די. הניחו לי. מה בסך הכל ביקשתי? מטרנה, אייפד ושיניחו לי לנפשי?
הורים יקרים מכל קצוות העולם, אני יוצא בקריאה נרגשת: לנו, הילדים שלכם, היו מספיק הפעלות בגן היום. היינו בחצר, עשינו יצירות, רקדנו, שרנו ואפילו ליטפנו השבוע ברווז, אפרוח וטרנטולה. אנא מכם, שחררו אותנו מעול רגשות האשמה של אחר הצהריים. באמת שאתם לא יכולים להתעלות על כל מה שקורה בגן אז פשוט תוותרו מראש.
ההורים שלי בכל מקרה אף פעם לא מפסיקים. גם היום הם ניסו והצליחו להוציא אותי משלוותי. הפעם זה היה אבא. הוא צץ במפתיע בסלון בזמן שראיתי עוד סרטון ביו-טיוב. הוא התכופף אליי, לקח ממני את האייפד, החזיק את הכתפיים שלי בשני ידיו ואמר: "מאמי קטן, אתה יודע שאני אוהב אותך…" – פה חשדתי. שום דבר טוב לא קרה כשעצרו מישהו ואמרו לו שאוהבים אותו. תמיד כשרוצים להגיד משהו רע אז מרככים את האווירה בתחילה, זה קרה כשהודיעו לי שמגיעה בייביסיטר חדשה, זה קרה כשהודיעו לי שהג'ימבורי נסגר, וזה קרה כשהודיעו לי שהאח הקטן שלי נולד – רק חדשות רעות. מעניין מאוד, אף פעם אבא לא בא אליי, אמר לי שהוא אוהב אותי ונתן לי חפיסה שלמה של שוקולד פרה ובקבוק ליטר וחצי של מטרנה.
…פקחתי את עיניי בתדהמה, לא הבנתי מה עשה לי הפינגווין שאני צריך להשתין עליו? מה, נהיינו ברברים?! מה עם זכויות בעלי החיים?
בכל מקרה, גם הפעם צדקתי. אלו בשורות רעות. אבא בישר לי שאני צריך להיגמל מהחיתולים ולהתחיל לעשות פיפי בשירותים. הסתכלתי על אבא בחשדנות אבל די מהר ניחמתי את עצמי שהבשורות יכלו להיות הרבה יותר גרועות, מאז הפעם ההיא שנתנו לי לשתות קצת יין וחתכו לי את הבולבול, כל הנושא של איזור האגן ומטה מאוד רגיש מבחינתי. רגיש תרתי משמע.
מכיוון שהאייפד נלקח ממני הייתי צריך להחליט בין שתי אופציות עיקריות: לצעוק ולבעוט ברגליים עד יוחזר האייפד או לזרום לשתף פעולה. החלטתי לשתף פעולה כי הייתי עייף וגם כי הנחתי שאם אקדיש שתי דקות לאבא, הוא יתרכך ויחזיר לי את האייפד בזריזות. ניגשנו לשירותים, אבא הוביל אותי למעין אסלה דמוית פינגווין שתלויה על הקיר, הוריד לי את המכנסיים והחיתול, עמד בדום מתוח והורה בידו: "תשתין על הפינגווין!". פקחתי את עיניי בתדהמה, לא הבנתי מה עשה לי הפינגווין שאני צריך להשתין עליו? מה, נהיינו ברברים?! מה עם זכויות בעלי החיים?
כשאבא ראה שאני מתמהמה הוא פקד שוב: "על הפינגווין! תשתין על הפינגווין!". הרמתי כתפיי בהפגנתיות, אם הוא רוצה שנשתין על הפינגווין אז נשתין על הפינגווין, לא צריך לעשות מזה סיפור. עברו כמה שניות ארוכות וכלום, שום דבר לא קרה. הסתכלתי על הפינגווין, הסתכלתי על אבא, שוב על הפינגווין, ושוב על אבא. הרמתי כתפיי ופסקתי בקול – "לא עובד!".
"מה לא עובד?" שאל אבא. גלגלתי עיניי ולא ידעתי איך להסביר לו שלמרות שאני ממש רוצה לסיים עם הסיטואציה ההזויה הזו, מהבולבול הזה לא ייצא שום דבר לכיוון הפינגווין המסכן. אבא, כמו תמיד, נראה מבולבל ולא מבין אז נתתי לעצמי עוד צ'אנס. מה לא עושים בשביל לחזור בזריזות לסרטונים ביו טיוב שמראים איך פותחים ביצת קינדר…. יוווו… איך אני אוהב את הסרטונים האלה… הלוואי שבגלגול הבא אוולד בתוך ביצת קינדר!
עוד כמה שניות ארוכות חלפו ושום פיפי לא יצא. הבטתי בפינגווין, הפינגווין הביט באבא, הרמתי כתפיי בשנית ופסקתי – "לא – עובד!!!". אבא נשף בבוז וגירד בראשו כדי לטכס עצה. לבסוף, הוא ויתר על הפינגווין והחליט שנעבור לאסלה הרגילה. אבא קירב שרפרף לכיוון האסלה והרים אותי עליו אחר כבוד. עמדתי מול האסלה, פניי נשואות אל מעמקיי הבאר הגדולה שבתוכה ורק מחשבה אחת עברה לי בראש – מה יקרה אם אזרוק לשם את המוצץ שלי?!
לצערי, הפקדתי את המוצץ מבעוד מועד אצל אבא אז נותרה לי רק אופציה אחת לפעולה והיא להשתין לתוך האסלה. חלפו כמה שניות, אני עדיין חצי עירום, עומד על שרפרף, מסתכל לאסלה ו-כלום. שום דבר לא יוצא. נשפתי גם אני בבוז, תסכול גדול התחיל לבעבע בתוכי, אז הרמתי ידיי לשמיים וצעקתי בקול – "לא – עובד!".
"אפשר להניח לי לנפשי?" תהיתי ביני לבין עצמי אבל אבא לא הרפה. אבא התכופף אליי מהצד והתחיל ללחוש לי לתוך האוזן "פסססס…. פסססס…". זהו, הוא איבד את זה לגמרי, חשבתי. לא הבנתי מה הוא רוצה, לא רק שאני לא מצליח להתרכז עכשיו הוא עושה לי קולות של "פססס פססס" באוזן? מה אני חתולה?!
קימטתי את מצחי והסטתי את מבטי החשדני באיטיות לאבא, אבא בתמורה מעט נבהל והתפלא "מה, בסך הכל רציתי לעשות לך קולות של מים כדי לעזור לך". כשהוא הבין שגם זה לא עובד, הוא ניגש לכיור ופתח את הברז. "הנה! קולות אמיתיים של מים! נו? עוזר?" אבא צהל ואני חשבתי שזו בדיוק הסיבה למה לישראל יש משבר מים כל כך הרבה שנים.
בנקודה זו מבחינתי הגיעו מים עד נפש. אני כולה פעוט קטן שכל רצונו הוא במסך עם אורות מרצדים ו-WIFI. מבלי לבקש או לבדוק שמותר, ירדתי מהשרפרף והתחלתי ללכת לכיוון דלת היציאה. אבא לא הבין בתחילה לאן אני הולך אך אני המשכתי בשלי, חצי עירום עם טוסיק חשוף, מבלי להסתכל לאחור. "בוא לפחות אשים לך את החיתול" אבא צעק וניסה להשיג אותי, אז עצרתי והסתובבתי אליו. בדיוק כשהוא התקרב להרים אותי משב רוח רענן התחיל לדגדג אותי באיזורים המוצנעים, רוח קרירה עשתה לי צמרמורת בכל הגוף, ובום-טראח-מה קרה? הפיפי התפוצץ והשלפוחית התרוקנה! זרנוקי מים החלו לירות לכל עבר בצורה לא מבוקרת וחסרת מעצורים. השתנתי על הקיר, השתנתי על הרצפה, השתנתי על אבא ונראה לי שאפילו חלק מהפיפי הגיע גם אל הפינגווין. יש, פגעתי בפינגווין!
אבא נבהל והתחיל לנופף בידיים ולזעוק "חדל חדל!", אך אני עמדתי והמשכתי בשלי, השתנתי בחיוך גדול. אבא בתמורה ניסה לתפוס את הפיפי המשתולל בידיים עד שהבין שזו כנראה לא הטכניקה הכי טובה לסיטואציה. בשלב מסוים הוא פשוט זרק עליי מגבת והיא סוף סוף עצרה את מחול השדים המשתולל. לאבא היה מבט מיואש. הוא נראה מובס. ואני לא הבנתי כל כך למה. הוא לא אמר שהוא רוצה שאשתין בלי חיתול?
באמת שאי אפשר להבין הורים היום. קודם מבקשים ממך להשתין ועד שאתה מצליח מתחננים שתפסיק. עד שהצלחתי לעשות פיפי בלי קולות רקע של חתולה או של מפלי מים מפסיקים אותי ובאים אליי בתלונות. נו באמת, אני בשוונג, תנו לי להמשיך. גמילה מחיתולים היא לא קשה במיוחד ואני ממש לא מבין למה עושים מזה סיפור כזה גדול. מבחינתי, כל מה שצריך זה שיעזבו אותי במנוחה ואז אוכל להשתין בכל מקום. בינינו, עם כל הבלגן של להשתין בפינגווין, לכוון לאסלה ולהתחיל להסתובב בבית בלי חיתולים, נראה שהגמילה היא הכי קשה בעיקר להורים.
