קינון בהריון: "מקננת? מה, את ציפור?"

"מסתבר שאצל נשים בשלבים המתקדמים של ההריון מתחילים שני תהליכים נפשיים – תשוקה בוערת לבניית הקן המשפחתי לקראת בואו של הגוזל הקטן ורצון עז להעסקת הבעל שעות נוספות ללא תשלום וללא הסכם קיבוצי". החלטתי להיכנס בנשים המקננות ולא להשאיר פצועים

"בגלל שאני מקננת!!" נזפו בי כשתהיתי איך זה שכבר שבוע אני צובע חדרים, מתקין שידות ולא רואה טלוויזיה כשאני חוזר מהעבודה. "מקננת?! חס ושלום… מתי ניחום אבלים??" נבהלתי ושאלתי כשבידי מברשת עם סיד. "לא מקוננת! מקננת! אני בונה קן… " אהובתי הצהירה אף על פי שהיא לא ציפור. נשארתי עומד עם המברשת ביד, עדיין מטפטף, והבנתי שעליי לשתוק כי להמשיך להתלונן בשלב הזה יהיה חכם בדיוק כמו להעיר תא טרור של אל קאעידה.

מסתבר שאצל נשים בשלבים המתקדמים של ההיריון מתחילים שני תהליכים נפשיים – תשוקה בוערת לבניית הקן המשפחתי לקראת בואו של הגוזל הקטן ורצון עז להעסקת הבעל שעות נוספות ללא תשלום וללא הסכם קיבוצי. אני דווקא די בסדר עם זה, ואחרי שבועיים כבר התרגלתי לכאבי הגב והתחושה ביד שמאל כמעט חזרה, אבל מה לעשות שאיני נצר למשפחה של אנשי מקצוע שעובדים עם הידיים ואני הולך לאיבוד בלי מקלדת ונס קפה על בסיס סויה –  אני משוכנע שבנו של השיפוצניק לא יחורר את הקיר עם מקדחה כמוני, ובנו של החשמלאי לא יתעורר לפתע במיון כי שכח לכבות את האור לפני שהרכיב מנורה במטבח. מה לעשות שאבא שלי עליו השלום עבד 20 שנה במס הכנסה והמקסימום שאני יכול לתרום בבית זה להגיש את התיאום מס לשנת 2015 ולתייק את הקבלות בקלסר צהוב.

לא מספרים לנו אבל שלב הקינון מסתיים אך ורק בלידה – זאת אומרת שאין באמת יעד סופי מוגדר אלא רק הקצבה של זמן – וכמו בעבודות רס"ר בצבא, כשאין עבודה אז מייצרים עבודה! בשלב הזה שבו הכל כבר מוכן ואין יותר שום דבר לעשות, הבית כשיר כדיור מוגן לתינוק וגם כמחסה מהפצצה גרעינית, האישה עדיין תהיה לא רגועה ולך עדיין יהיה אסור לנוח על הספה. בשלב הזה בדרך כלל מתחילים להצטלם ולתעד את ההיריון כאילו היינו תחת מעקב של הבולשת. כמובן שאת הטופ של תמונות ההיריון אי אפשר לעשות סתם כך באייפון אלא רק אצל צלמת מקצועית – ואותה מקצועית תזרוק על אהבת חייך כל מיני וילונות ונוצות אווז בתאורה של בורדל הונגרי בכדי שזו תצא יפה ושופעת ואילו אתה כל תפקידך יהיה להרים את החולצה בהינתן הסימן בכדי שתעשו תמונה משותפת של הכרס שלך והבטן שלה ביחד.

וכמובן שאת התמונות הללו אי אפשר לתלות סתם כך באקראי, יש להקריב את אחד מקירות הבית לטובת סיוטו של כל אדם עם OCD ולתלות במרוכז 750 תמונות במסגרות ישנות ומלאות חן ועובש בצורה לא מסודרת ובסגנון וינטאג'. אכן וינטאג' הוא טרנד גאוני – לוקחים מוצר ישן ובלוי שאף אחד לא רצה בו וממתגים אותו מחדש כבעל ערך – כמעט כמו גבינה מסריחה. התוצאה בסופו של דבר די חביבה – פרצופים מחייכים ממסיבות ימי הולדת, פרצופים רעבים ממסיבות טו בשבט ופרצופים שאף אחד לא מכיר מהחתונה. אם באמת רוצים שהקיר הזה יציג סיטואציות משפחתיות אמיתיות אז לפחות שתהיה בו תמונה אחת של ילד מורח קטשופ על הקיר, הורה מוציא חייל של לגו מהאף של הבן שלו וילדה שמשתטחת וצורחת באמצע הקניון בגלל שקנו לה גלידה בטעם וניל אפילו שלפני רגע היא רקעה ברגליים ובכתה שהיא רוצה אך ורק גלידה וניל.

למזלנו שלב הקינון לרוב נגמר בלידה עצמה, קול בכי התינוק מכבה את הורמוני הקינון של האם ומדליק הורמונים אחרים שכרגע השתיקה יפה להם. ועד אז, תפקידנו כבני זוג הוא להמשיך לעמוד איתנים וזקופים ולעשות כל מה שאותה בחורה חמודה ויפיפייה שהכרנו לפני הרבה שנים בבית קפה מצווה עלינו – כי  אחרת כמו שהיא מחליפה את הספה שבסלון ואת הפורצלן שבמטבח, יש חשש שאם נעצבן אותה רק עוד קצת אז היא בשמחה תחליף גם אותנו באיזו ואזה.

צילום: Stuart Richards, ברשיון CC.