סיור במחלקת יולדות: למה אסור ללוות את התינוק אחרי הלידה?
סיור בחדר יולדות יכול להיות רגע זוגי מרגש ומגבש, אבל מה קורה כשאשתי תקועה בפקק ואני אבוד בחלל? זה מה שקרה לי כשנאלצתי להתמודד עם מיילדת קשוחה וים של שאלות. בסוף הראתי לה מאיפה משתין הדג
אני תיכף מתחיל סיור במחלקת יולדות. למדריכה קוראים לבנה, וכמו השם שלה, גם שיערה לבן, המדים שלה לבנים והמבט שלה קר ומנוכר כשל מש"ק משמעת בטירונות 04. היא מודיעה לנו שאנחנו מתחילים בסיור ושיש לנתק טלפונים, שאסור לשתות או ללעוס מסטיקים ושבאופן כללי כדאי לנו לא לנשום. בלחץ של הרגע האחרון, סיימתי את כל הבקבוק שהרגע קניתי בסכום ששווה ערך לאדמה חקלאית בבינימינה מהמכונה, וזרקתי אותו לפח. הקבוצה בסיור מכילה זוגות הריוניים למיניהם ורק אני לבדי. אהבת חיי הודיעה שהיא מתעכבת בפקקים וביקשה ממני לשאול את השאלות החשובות – הכל טוב ויפה רק שאני לא יודע מהן. עד לפני רגע חשבתי שאהיה על תקן הבעל שסוחב את התיק והמעיל ועכשיו אני אמור להיות ממש אקטיבי ולתקשר? מלחיץ. כמו גנב התחלתי לסמס לה ולבקש עצות והכוונות אבל כמובן שאין קליטה, הבטריה עומדת להיגמר ולבנה מכחכחת בגרונה ומסמנת את המצח שלי בנקודה אדומה בעזרת העט לייזר שלה.
בתי החולים בארץ מחזרים אחריך ללדת אצלם בדיוק באותה שיטה שמכוני הכושר משתמשים. בתחילה מציגים בפניך רק את המקומות הנחמדים והשלווים ורק בסוף הסיור מראים לך איפה כל הסבל והזיעה מתבצעים. בסיור אתה עובר שטיפת מוח קלה, מנסים לשכנע אותך שרק בבית חולים הזה הלידה תהיה הכי קלה ושהתינוק ייצא מוכשר, חכם ועם תואר של עורך דין או רופא. מדי פעם לבנה עושה הפסקה לשאלות וככל שיש יותר שאלות כך אני מרגיש את הבקבוק ששתיתי לוחץ יותר ויותר על השלפוחית שלי. חלק שואלים איך אפשר להבטיח שתהיה לידה רגילה ולא קיסרי, חלק מעוניינים לדעת על נהלי ההיגיינה במחלקה ואני לא מבין למה אף אחד לא שואל איפה השירותים?. לבנה ממשיכה הלאה לפני שאני מספיק לשאול ומכניסה אותנו לחדר לידה חדיש ומרהיב, שכמובן שיש רק אחד כזה בכל הבית חולים, והוא עם רשימת המתנה לחצי השנה הקרובה. היא מסבירה על האפשרות ללדת בגקוז'י או לזרז את הלידה בעזרת קפיצה על כדור פיזיו מתחת למים חמים ואני רק רוצה שהיא תפסיק לדבר על מים כי אני תיכף מתחיל לדלוף.
…לא נשארתי חייב ואמרתי שאני די בטוח שצמידי יד זה נחמד ואפילו קניתי אחד כזה בצבע ורוד לילדה שלי באילת אבל עדיין חשוב לי ללוות את הילוד מהרגע שהוא יוצא מהבטן של האמא שלו!
הקבוצה מסביבי ממשיכה לשאול שאלות ואני מנסה לזכור הכל בשביל לדווח אחר כך לפיקוד העליון. לבנה המדריכה, שכאמור הדבר היחידי שמבדיל אותה מרס"ר במחנה 80 זה השפם, מקציבה שאלה אחת אחרונה לפני שממשיכים בסיור. אני מתקדם קדימה בבהלה תוך כדי שאני דוחף כמה זוגות ושואל, ״בבקשה… איפה השירותים?!?״, לבנה מסתכלת עליי ועונה ״שירותים רק בסוף הסיור!״. היא מסתובבת ללכת אבל אני תופס את זרועה ושוב שואל, ״לא לא, איפה השירותים?! זה עכשיו או לעולם לא!!״. לפתע כל ההריוניות שבקבוצה מתעוררות לחיים ומתגודדות סביבי, מתחילה מקהלה צווחנית הזועקת לשירותים ואולי גם לעוגיות וקפה. לבנה מתקרבת אליי, מתנשמת בכבדות מהאף, ואומרת שהיא תשתדל להביא אותנו לשירותים כמה שיותר מהר. נראה לי שהיא רשמית שונאת אותי עכשיו.
אנו ממשיכים לעבר התינוקייה ואני מצד אחד נלחם בפיפי שמתחיל לזרום בעורקיי במקום דם ומצד שני אני מוכרח להספיק לשאול את כל השאלות החשובות. אני מנסה לחשוב – אם אני הייתי בהריון, מה היה מעניין אותי לדעת? אני ואהבת חיי שוחחנו על המון נושאים שקשורים ללידה ולבית חולים אבל תמיד הייתי הצד המאזין, אומנם תמכתי וייעצתי אבל אף פעם לא הייתי צריך להתעמק ולקבל החלטות. אני מניח שלא התעסקתי בזה בגלל שאהובתי שלטה מאוד בחומר וזה נתן לי זמן להתפנות לנושאים אחרים הקשורים בלידה. למשל, היה חשוב לי לתכנן שהכל יהיה מסודר ליום המיועד ולשבועות שלאחר מכן. צבעתי את חדר הילדים, הבאתי את הסל קל והעגלה מהמחסן, ושמתי את המספר הטלפון של הסושיה המועדפת על אישתי בחיוג המהיר. ניסיתי שוב להיכנס לראש שלה ולדמיין מה היא היתה שואלת – נזכרתי שהדאיג אותה העניין של תזמון האפידורל, והאם בית החולים מעודד לידה רגילה או קיסרי והאם יש אפשרות לביות מלא או רק חלקי. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי יורה את כל השאלות האלו למדריכה לבנה שנראתה די מופתעת מזה שיש בלקסיקון שלי עוד מילים חוץ מ-"לבנה, הגענו כבר לשירותים?!?!".
לבנה היתה לחוצה בזמן, היא החלה לרוץ בין החדרים. עברנו מסדרונות, עלינו וירדנו במעליות וגם אם היינו עכשיו בנוירו-כירורגית לא הייתי שם לב כי הכל כבר נראה לי אותו הדבר. "שאלות אחרונות?" היא לפתע נעצרה ומבטה רמז "אוי ואבוי למי שישאל!". הקבוצה החלה לזוז לכיוון היציאה ואילו אני נזכרתי בשאלה אחרונה שלא שאלתי וצעקתי "רגע!!!". כל הקבוצה נעצרה והסתובבה אליי, "אחרי הלידה, אין בעיה שאתלווה עם האחות והתינוק לחיסונים ולבדיקות, נכון?". לבנה סיננה שרצוי שלא ושאנחנו באיחור. "אבל למה לא בעצם?", התעקשתי והוספתי "איך אני אדע שאתם לא מחליפים לי אותו?", היא גילגלה עיניים ואמרה שהיא תשתדל להתחשב בנו, "כמו שהשתדלת להתחשב בנו עם השירותים?!?!", בטעות נפלט לי. לבנה עכשיו כבר היתה ממש עצבנית ואמרה ששמים צמידי יד ישר לאחר הלידה ושבפעם הבאה כדאי שאקשיב בסיור. לא נשארתי חייב ואמרתי שאני די בטוח שצמידי יד זה נחמד ואפילו קניתי אחד כזה בצבע ורוד לילדה שלי באילת אבל עדיין חשוב לי ללוות את הילוד מהרגע שהוא יוצא מהבטן של האמא שלו! תוך כדי שאני אומר את זה, הבנתי שזו בעצם השאלה שהכי חשובה בעיניי. חוץ מזה שחשוב לי שלא יהרגו את אישתי במהלך הלידה, חשוב לי מאוד ללוות את הקטנצ'יק בכל תחנה שיעבור. הוא שלי ואני לא רוצה להוריד ממנו את העיניים. הקטן והחסר ישע הזה מאותו הרגע באחריותי ואני רוצה לוודא שהכל בסדר. חשוב לי שבית החולים שנבחר יסכים לכך שאהיה לצידו עד שהוא מסיים את כל הבדיקות והחיסונים ומגיע לזרועותיה של אימו המותשת.
הקבוצה קלטה את ההתרגשות והויכוח והחלו להישמע רחשים ולחישות מכל עבר. ההריוניות שמסביבי תבעו שגם הבן זוג שלהן ילווה את התינוק בשעותיו הראשונות – הן לא הבינו למה צריך להתחנן על כך ולמה לעזאזל מונעים מאיתנו לעשות פיפי כבר שעה?!. צבע הפנים של לבנה האדים והיא כבר לא היתה כזו לבנה. היא נכנעה והצהירה שמי שירצה ללוות את הילוד מחדר הלידה יוכל לעשות זאת והיא תדאג לכך. באקט של תבוסה, היא הצביעה לכיוון השירותים והסתכלה עליי בזעם. השתדלתי לא ליצור עימה קשר עין כדי שלא תחנוק אותי ונכנסתי בזריזות לאחד מתאי השירותים, בדיוק כשהסלולרי התחיל לצלצל. אהבת חיי על הקו. היא מסרה שהיא ממש מצטערת אבל היתה תאונת דרכים והיא הגיעה רק עכשיו לחניה. הסברתי לה שהכל בסדר ושהסיור נגמר כבר. היא שאלה איך היה והאם שאלתי על האפידורל, על הביות ועל ההנקה והודעתי לה שכן, ששאלתי הכל ואפילו יותר מזה. היא סיננה "אוח איזו הקלה…", וגם אני, סגרתי את הרוכסן, והסכמתי שזו באמת הקלה גדולה מאוד.
