יומני הנסיך – איך מרגיש תינוק בחגיגות יום הולדת שנה

הנסיך חוגג שנה וכל הבית מתרגש ומתכונן. הוא משתף פעולה עם החגיגות, לא מסרב לפרוסות העוגה ואפילו מגיע לתובנה גדולה ומעניינת על החיים

יומני הנסיך, השנה 2016, והיום חגגו לי יומולדת שנה. עוד לא הבנתי את שיטת החישוב של הילידים פה בבית, כי אם כבר רוצים להיות מדויקים, אז אני בן שנה ותשעה חודשים. משום מה אף אחד לא מכליל בפז"מ שלי את התקופה שהייתי בתוך הבטן. אומרים שזה בגלל שעוד לא התפתחתי ולא הרגשתי כלום. ממש. אני רוצה לראות אתכם מקבלים בעשר בלילה דרך הטבור ג'חנון וסחוג ואז תגידו לי שאתם לא מרגישים כלום. הבעיטות שהנשים מקבלות מדי פעם כשהעובר זז? זו הדרך שלנו להגיד "חלאס!! די עם החריף! מה הבעיה פעם אחת לאכול פרוסת לחם עם ריבה?!"

את אירוע יום ההולדת ההורים תיכננו למעלה מחודש. למען האמת, אמא הזמינה קישוטים ומתנות מאתרים בחו"ל ואבא מדי ערב הסתכל על חשבון הבנק ובכה. כשאבא ניסה להתלונן למה תינוק בן שנה צריך אופניים אז אמא אמרה שגם תינוק בן 40 לא צריך אופניים, אבל הוא עדיין קנה לעצמו אותם ב-10,000 שקל בשביל אימונים לטריאתלון שנמשכו שבועיים. הוא יותר לא התלונן.

בבוקר כשקמתי קיבלו את פניי אבא, אמא, אחותי הגדולה, 2 מצלמות סטילס, מצלמת וידאו על חצובה ואייפון אחד. הם תיעדו את ההתעוררות שלי עוד לפני שצחצחתי שיניים ושתיתי קפה, זאת אומרת הבקבוק. גם כשנשכבתי בספה ושתיתי את הבקבוק הם לא הפסיקו לשיר שירי יומולדת. ברגעים האלה אני קצת מקנא בסבא שלי, הוא כבר לא שומע כל כך וכל דבר צריך להגיד לו פעמיים. החירשות הזו היתה יכולה לעזור מאוד עכשיו. שניה אחרי שסיימתי לשתות, ידיים גדולות שלפו אותי והושיבו אותי על הכיסא. הניחו עליי זר פרחים וקירבו לפניי עוגת קצפת. "מזל טוב!!", צרחו כולם. אורות הפלאשים לא היו מביישים כתבת וידאו פאפארצי בגיא פינס.

אכלנו את העוגה ושתינו שוקו. בעצם אני ואחותי הקטנה שתינו שוקו, ואמא ואבא שתו מיץ. יש משהו בשוקו שעד גיל מסוים הוא מסב לך הרבה אושר ומגיל מסוים הוא פועל נגדך. בכל מקרה, הסוכר הזה היה במקום. אני מוכן שיצרחו ויצלמו אותי כל יום בשביל תענוג שכזה. אין ספק, חיי הסלב מתאימים לי כמו חיתול לטוסיק. אחר כבוד הסיעו אותי למשפחתון של שושנה, שם גם קיבלו את פניי בחיוכים וצהלות שמחה. לפני שהספקתי לסרוק מי מהחברים שלי הגיע ומי שוב חולה וכבר הייתי עם זר על הראש ושוב עוגה הונחה לפניי. הפעם היתה זו עוגת שוקולד. שוב שרו לי שירי יומולדת, שוב הרימו על הכיסא ושוב זללתי עוגה טעימה. היום הזה רק הולך ומשתפר. בסוף החגיגה חילקנו שקיות ממתקים לילדים. הגננת אמרה להביא עוגיה אחת, 5 יחידות במבה, 5 יחידות ביסלי ו-2 וופלים לכל ילד. גם אותם אכלתי. עד שיש יום אחד בשנה שנותנים לי לאכול כמה שאני רוצה ואני אסרב? זה מדהים שבמשך שנה שלמה ההורים מזהירים שממתקים עושים תולעים בבטן וחורים בשיניים, ודווקא ביום ההולדת הם נותנים לאכול חופשי. איזו מכונה מופלאה היא הגוף האנושי, יודעת להגן על עצמה רק ביום בו נולדת.

לאחר כמה שעות הגיעה שעת הסיום של המשפחתון וההורים באו לקחת אותי. כאות תודה חילקנו שקית הפתעות לכל אחד מהילדים. כל שקית הכילה צעצוע קטן עם כתוביות בסינית שאמא הזמינה מחו"ל והרבה ממתקים עם כתוביות בעברית שאבא הזמין באינטרנט מרמי לוי. עד שעת הסיום של הגן הבטן שלי כבר היתה כל כך נפוחה מממתקים שקצת הרגשתי כמו בלון. וזה לא טוב להרגיש כמו בלון, כל תינוק ישראלי יודע מה סופו של כל בלון. הייתי די בחרדה. היה לי כל כך הרבה סוכר בדם שכשאבא שלי נכנס למשפחתון, התחלתי להסתובב סביב הרגל שלו ללא הפסקה. כשהגענו הביתה שוב עשו עליי נוהל מזורז ושטפו, סיבנו, ניגבו, סירקו, והלבישו אותי והכל בפחות מעשר דקות. נראיתי כמו חתן. לבשתי חולצה מכופתרת וג'ינס עם כיסים. כן, עם כיסים. כאילו שיש לי משהו להכניס בכיסים האלה. אפילו המוצץ לא נכנס. נראיתי כמו הכלאה של תינוק ועסקן בחירות, רק היה חסר לי פנקס ועט וכבר יכולתי להתפקד כפעיל שטח.

אחרי כמה דקות התחילו לנהור אורחים לתוך הבית. גם הם מריחים טוב ונראים כמו עסקני בחירות. ההורים שלי קוראים להם משפחה, אני קורא להם המנשקים. מסתבר שביהדות חלק מההליך הכניסה לבית זה ראשית לנשק את המזוזה ושנית לתת לי נשיקה. הגברים לרוב נמנעים מלנשק אותי, ורק צובטים אותי בלחי. אני ממש לא מתלונן, אני מעדיף שהגברים לא ינשקו אותי. פעם אחת סבא בא עם זיפים ארוכים ונישק אותי וזה הרגיש כמו להתנשק עם סקוצ'ברייט.

סבא לא הגיע בידיים ריקות, הוא הביא איתו אופנוע. שוב אופנוע. אני כולה בן שנה וכבר קיבלתי ארבעה אופנועים. אני אפילו לא יכול לרכב עליהם עדיין, אבל כבר יש לי קסדה, כפפות וצעיף של אופנוען. בקצב הזה אני כבר יכול לפתוח מוסך. זה מאוד נחמד שסבא קונה אותם אבל הייתי ממליץ לחסוך את הכסף כי בקצב הזה תוך חצי שנה אני מגיע לאופנוע 500 סמ"ק. ודבר שני, לעשות טסט לכל הרכבים האלה זה המון כסף. אני אפילו לא מדבר על הביטוח, די ברור שאצטרך להפעיל אותו כי אני לא מפסיק להתנגש בפינה של השולחן או ברגל של אמא.

גם סבתא הביאה מתנה. גם הדודה חרצית. אבל נראה שעל כל מתנה אני צריך לשלם מס. כל אחד שנותן איזה פאזל מצפה לנשיקה, חיבוק וצילום. סליחה, אם הייתי רוצה לקבל הטבות והנחת סלב תמורת חיבוק ותמונה הייתי כבר הולך לקאסטרו! פתאום קלטתי בזוית העין שנותנים מתנות גם לאחותי הגדולה. סליחה? זו יומולדת שלי! מה היא קשורה?! זה ממש לא מעניין אותי שזה בכדי שלא תקנא. כאילו שזה מה שיעצור אותה מלתת לי סטירה כשאף אחד לא מסתכל. אל דאגה, הפנקס פתוח והיד רושמת. כשאנחנו נגדל והחבר ההיפסטר שלה יבוא אלינו אני אגיד לו שעד גיל מאוד מאוחר היא בכתה מהסרט "פרוזן".

אחרי שסיימנו את טקס פתיחת המתנות הגיע הרגע שבו אמא הוציאה עוגה מהמקרר. עוד עוגה. אני כבר לא יכול לאכול עוד עוגה, אני כולה תינוק, לא מתאבק סומו. עדיין יש לי גרעפסים מהשתי פרוסות עוגה האחרונות שדפקתי במשפחתון. עדיין יש לי פירורי במבה על השפתיים. היא הניחה את העוגה עם הנרות מולי, כל המשפחה התגודדו סביבי, וחיכו. לא הבנתי כל כך למה הם מחכים, קדימה, שיפרסו את זה ונגמור עם הסיפור הזה. אבל אז הבנתי, לפי הפרצופים הדביליים שלהם, שהם מחכים שאכבה את הנרות. גועל נפש, באמת נפלתי על משפחה של ברברים. הם לא יודעים שלתינוקות יש מחלות? שכל הזמן יש וירוס באוויר? עכשיו הם רוצים שאני אנשוף את כל החיידקים שלי על העוגה?! הרי אין תינוק שאין לו איזה משהו ויראלי, ואני לא מוכן שמחר כולם יקומו עם כאבי בטן ויאשימו אותי. לא ככה אני רוצה שיזכרו את היומולדת שלי!

לא הסכמתי. אין מצב שאני נושף על העוגה הזו. אחותי הגדולה לא חיכתה יותר מדי, היא דחפה מרפקים כדי להידחס פנימה ונשפה בעצמה על הנרות וכך הסתיים הסיפור. לפחות דבר אחד טוב יצא ממנה. סיימתי את העוגה שלי, נשענתי לאחור על הכיסא, והבטתי בכולם. כולם נראו עייפים. חלק בגלל ההכנות ליומולדת, חלק בגלל כמות הסוכר בעוגה, וחלק סתם הורים מנומנמים. גם אני כבר הייתי מותש. אני חושב שהבנתי את כל הסיפור בחיים האלה. אתה קם בבוקר, אוכל, משחק, ישן, וחוזר חלילה עד הערב. ופעם בשנה אתה עושה בדיוק את אותו הדבר רק בהרבה יותר גדול – אוכלים יותר, משחקים יותר ובסוף מתעייפים ומחכים שיפנו אותנו למיטה. מתאים לי לחיות חיים כאלה. לחיות חיים של נסיך. היום אני בן שנה והכל מתחבר לי סוף כל סוף. אני חושב שכבר הבנתי כל מה שצריך להבין. הרי אחרי שנה שלמה של התנסויות וחוויות, אחרי שנה שלמה שבה למדתי כל כך הרבה, מה כבר עוד יכול לקרות בשנים הקרובות?

צילום:cbaquiran, ברשיון CC.