יומני הנסיך – תינוק בן שנה מסביר אחת ולתמיד איך להחליף חיתול

מי מחליף יותר טוב חיתול, אבא או אמא? או שזו בכלל סבתא? ומה מעצבן תינוק בן שנה שרק רוצה לחרבן? הנסיך הקטן מסביר אחת ולתמיד איך צריך להחליף חיתול ולא משאיר שבויים.

יומני הנסיך, השנה 2016, וחמים ונעים לי בחיתול. כן, עשיתי פיפי, אני מודה. אני נמצא כרגע על השטיח בסלון, מביט מלמטה על המתרחש ומנסה למצוא את הטרף שלי. מחפש על מי להפיל את מלאכת החלפת החיתול. אמא במטבח שוטפת כלים ואבא שוב מנסה לחבר את המחשב לטלויזיה בשביל שנפסיק לשלם להוט. אף פעם לא הבנתי למה הוא מתאמץ כל כך שנראה סרטים בחינם, גם ככה הוא כל כך עייף שהוא מיד נרדם כשהסרט מתחיל.

אבא נראה אובד עצות. אני אחוס עליו לעת עתה. יש לי רק פיפי בחיתול ואני לא רוצה לבזבז את זה עליו – לאבא אני שומר את המקרים הבאמת קשים. אני זוחל לכיוון אמא, היא כהרגלה שוטפת את הבקבוקים שאני מפזר ברחבי הבית. השעה עכשיו שש בערב ותיכף מתחילים "נוהל לילה": ארוחת ערב ומתלכלכים, מקלחת ומתנקים, ואחרון חביב – הולכים לישון ובוכים. אם אתחיל להסתובב לה בין הרגליים ולקטר אני מניח שהיא תתעלם, היא יודעת שיש לי רק פיפי בחיתול. היא תעדיף למשוך עד אחרי הארוחת ערב וכבר לנקות את הכל במקלחת. בגלל זה למצבים כאלה יש לי טריק, אני מפליץ קצת בקטנה, הריח לאט לאט עולה לאף שלה והיא ישר נבהלת שעשיתי קקי ורצה להחליף. אני חייב להודות שזה לא טריק שלי, גנבתי את זה מאבא. מגיע לו, גם ככה בכל פעם שיש לו גזים הוא מצביע עליי ומאשים אותי בסירחון.

לעומתה יש את אבא, שמחליף לי חיתול כמו שמחליפים טמבון בפיאט. הוא מחזיק את הרגל שלי ביד כמו שמחזיקים תרנגול כפרות, ביד השניה הוא מנגב לי את הטוסיק כמו שמנקים גריז ממנוע קיטור ובסוף הוא סוגר את החיתול כל כך חזק כאילו זה היה מחטב. אפשר להגיד שאבא מתפעל את כל האירוע כמו שמתפעלים עגורן. אני מסיים את ההחלפה עם כזו סחרחורת שאני לפעמים מעדיף לא לעשות קקי ולהסתכן בחסימת מעיים מאשר שהוא יחליף לי.

לבסוף יש את סבתא. גם היא מחליפה לי לעיתים אף על פי שהיא לא חייבת, היא הרי לא אבא או אמא שלי. מסכנה, כנראה שזה חלק מעבודות שירות שנגזרו עליה בעבר. לסבתא יש רזומה עשיר של החלפת חיתולים, הבעיה היחידה היא שזה היה כל כך ממזמן והשיטות שלה לא מעודכנות. קודם כל היא לא מאמינה במשחת החתלה, מבחינתה זה פינוק. זה לא משנה כמה הטוסיק שלי יהיה אדום, היא תמיד תגיד שכשהיא היתה ילדה אז היו הולכים עם אדום בטוסיק גם לכרות פחם. מעבר לזה, היא גם לא מבינה למה צריך בכלל לשים חיתולים. בתקופתה השתמשו בחיתולים חד פעמיים מבד וזה היה בסדר גמור. פרמיטיבית. עוד מעט היא תגיד לי שגם הטלויזיה היתה בשחור לבן, שטלפונים היו מחוברים לקיר וכשצילמת תמונה במצלמה לא ידעת איך היא תצא בסוף. ממש אשת המערות.

הבעיה האמיתית שיש לי עם כל נושא החלפת החיתול זה לא מי יחליף לי אלא מתי יחליפו לך. לפעמים אני מרגיש רחש בבטן ומבין שאני צריך לעשות קקי, אז בצורה מנומסת השמורה רק לי ולאצולה הצ'כית, אני זוחל לקצה החדר ומתחיל לחרבן. בדרך כלל הליך הפריקה מסתיים בשקט ואני חוזר לענייני אך לפעמים אבא עובר בחדר, קולט אותי שקט ועושה פרצופים של מתאמץ, ודווקא אז הוא מחליט להגדיל ראש ולהחליף לי. הלו! עוד לא סיימתי לעשות קקי! לך תתערב בבקשה בעניינים שלך. אם ארצה שתבוא להחליף לי תהיה סמוך ובטוח שאמצא את הדציבלים הדרושים בכדי להכריז על זה קבל עם ועדה. תן לחרבן בשקט!

באמת שזה לא משנה מי יבוא להחליף לי, העיקר שזה יהיה בעדינות. בכל זאת נוגעים פה באיברים רגישים ועדינים ואני לא הולך ונהיה צעיר יותר. אני לא חושש. אף על פי שבמהלך ההחלפה אני נמצא בעמדה נחותה, עדיין יש לי איזושהיא שליטה על המתרחש. אם לא מתאים לי או נעים לי, יש לי דרך מאוד פשוטה ליישר את כל הנוגעים בדבר ולרענן הוראות. אני עושה פרצוף חמוד, גורם למי שזה לא יהיה לבוא ולנשק אותי באף ובלחי, ואז כשהוא כולו מחויך מאוזן לאוזן אני מפעיל מבערים ומשתין לכל עבר כמו המזרקה של יעקב אגם.

לאחר התקפת פיפי כזו בטוח יהיו עדינים איתי. וזו כמובן רק האזהרה הראשונה. אם אני אראה שאין שיתוף פעולה מהצד השני אני אסלים את המערכה ואפעיל גם את התותחים הכבדים – אני אפעיל לוחמה גרעינית וביולוגית כאחד, אני אעשה קקי גב.

צילום:talo urcera, ברשיון CC.