יומני הנסיך – פינת ליטוף בעיניו של תינוק בן שנה

הנסיך הקטן מגיע בפעם הראשונה לפינת הליטוף ומתפלא שאף אחד לא מלטף אותו. התינוק בן השנה הזה לא יודע להבדיל בין שפן לארנב, או מה מייצרת פרה חומה, אבל ברור לו שבתוך כל ההמולה הזו מסתתרת אמת מטרידה

יומני הנסיך, השנה 2016, ועדיין בשביל לראות שפן אני צריך להביט בתקרה של האוטו במשך שעה בגלל הפקקים. חול המועד פסח בעיצומו וההורים שלי החליטו שבמקום לשמוע את הצעקות שלי בבית, יהיה נעים יותר מבחינה אקוסטית לשמוע אותם בחוץ – אז נסענו כולנו לחווה שיש בה פינת ליטוף. בדקה של חוסר תשומת לב הסכמתי לעזוב את מרתון "רינת ויויו" ב-VOD ולא צרחתי כשכיבו לי את הטלויזיה. אני אוהב את רינת ויויו, ראיתי כבר את כל הפרקים שלהם: "רינת ויויו מלמדים אנגלית", "רינת ויויו שרים בכיכר" ואני מחכה בקוצר רוח לראות את הפרקים החדשים של "רינת ויויו בטיפול זוגי" – כל התינוקות בטיפת חלב יידברו על החלק האחרון בטרילוגיה הזו.

אז הגענו לפינת הליטוף ולתומי גיליתי שלא אותי הולכים ללטף. פינת הליטוף היא אטרקציה מיוחדת – היא מיוחדת בגלל רפת הפרות ולול התרנגולים, היא מיוחדת בגלל הצלילים והקולות ברקע ובעיקר היא מיוחדת בגלל הריחות. אוו הריחות – ואני חשבתי שהחיתולים שלי מסריחים. הדבר הראשון שהבחנתי היה שבדומה לשווארמיה הקבועה של אבא, גם כאן לא נראה שום חתול בסביבה.

מרוששים, שמנו פעמינו לכיוון הרפת. אבא לקח אותי על הידיים, קירב אותי אל מול צמד פרות משועממות ואמא צילמה. כמנהגה בקודש אמא היתה אחראית על התיעוד וכל תנועה לא רצונית שלי תועדה ב-10 תמונות פלוס וידאו. אבא הצביע על פרה לבנה ופרה חומה. עם חיוך מאוזן לאוזן הוא הסביר שהלבנה נותנת חלב והחומה נותנת שוקו. כשהוא ראה שאמא לא צוחקת מהבדיחה הוא ניסה להגיד אותה עוד כמה פעמים. בשלב מסוים כשהפרה הלבנה החלה לעלות על הפרה החומה ולנוע קדימה ואחורה תוך כדי גניחות קולניות, הוא נבהל והתרחק בזריזות לכיוון כלוב השפנים. כל זאת, לא לפני שהוא צועק לאמא מרחוק שלא תפסיק לתעד את האוהבים בוידאו כי זה אחלה בשביל יו-טיוב.

נכנסנו לכלוב הענק של השפנים, באופן כללי אני יכול לסכם את זה שהיה חם ולא נעים. נתנו לי ללטף בהתחלה שפן, אחר כך ארנב, ובסוף שרקן – מבחינתי כולם הרגישו ונראו אותו הדבר ולמען האמת גם אם היו נותנים לי ללטף חולדה לא הייתי באמת יודע. בשלב מסוים נתנו לי להאכיל את החיות בחסה ופתאום היתה לי הארה. החלטתי לזנוח את החלומות על רפואה ועריכת דין – כשאהיה גדול אני רוצה להיות שפן! או חולדה. גם ילטפו אותי וגם יאכילו אותי במשך יום שלם מבלי שאצטרך לעשות כלום – מי יסרב לדיל כזה?!

עברו כמה דקות שנראו כמו נצח ואחרי ליטוף קדחתני וכמה נסיונות לתפוס את השפם של השפן, יצאנו סוף כל סוף מהכלוב. האבא המגודל שלי החזיק אותי על הידיים והיתה לי זוית ראיה טובה להשקיף על כל החווה. נראה שמכל העזים, הכבשים והתרנגולות, החיה שכל הילדים הכי אוהבים זה המוכר המנומנם של הארטיקים. גם אם יביאו טירנוזאורוס רקס לפינת הליטוף, עדיין המשפט הראשון שאחותי הגדולה תגיד זה "יווו!!! אפשר ארטיק?!!". אז ההורים קנו לנו ארטיקים. לאחותי קנו ארטיק סטנדרטי בטעם תות ורק בארטיק שלי הם החליטו להגדיל ראש וקנו אותו בטעם "רמזור". מה זה לעזאזל טעם "רמזור"?! איך בדיוק קבעו את הטעם שלו? עובד שטראוס נתן ביס לעמוד תאורה?! סליחה, כל עוד לא חסר לי ברזל בדם בבקשה לא לקנות לי ארטיקים בטעם של תמרורים ולא להחליט בשבילי. אם כבר אז אשמח מאוד לארטיק בטעם "מוצץ" – זה כבר רעיון ששווה להשקיע בו.

כל הכיף הזה נמשך שעתיים שלמות בהן צפיתי בחיות, ישנתי, בכיתי, ישנתי עוד קצת, אכלתי ארטיק, ישנתי ועוד קצת בכיתי ואני אפילו לא יודע למה. כשההורים המיוזעים שלי החלו לצעוד לכיוון היציאה, הסתובבתי לכל החיות ונופפתי להן לשלום. החיות לא התרגשו במיוחד מהעזיבה שלי. הפרה הלבנה המשיכה לנסות לעלות על הפרה החומה, השפן והשרקן נראו עדיין עייפים ומיואשים והתרנגולת שהסתובבה בתוך הכלוב שלה עדיין ניסתה לנקר בשקית הבמבה שהושלכה פנימה.

ככל שהתרחקנו מהחווה נגלה לעיניי הגודל העצום של כלובי החיות שבחווה. המראה של כל החיות בכלובים נראה מוזר מרגע לרגע. מה שמוזר היה שדווקא בחג הפסח, החג שמציינים בו את המעבר מעבדות לחירות, יצאנו כולנו מהבית ושילמנו הרבה כסף בשביל לראות חיות אחרות כלואות בשבי. ואז הבנתי שבאנו לפה וליטפנו את החיות לא מתוך אהבה, ליטפנו אותם כדי לנחם אותם. ליטפנו אותם מרחמים.

צילום: עצמי, כל הזכויות שמורות.