מלווה את אישתי לניתוח קיסרי, רק שלא יפשלו!

במשך 9 חודשים, הייתי המרגיע הלאומי שמשתיק חששות ופחדים, אבל עכשיו – אני עומד מחוץ לחדר הניתוח בזמן שמכינים את אשתי לרגע הגדול, ואני נעשה שלולית של פחד, היסטריה, חרדה

"לא! לא! לא!! לא זמיר! סמיר עיוני… ס-אאאא-מ-י-ר…", תיקן אותי בפעם השלישית האח סמיר והכניס אותי לחדר הלבשה קטן. "שים מדים בשביל הניתוח, טוב אבא'לה?" הוא ציווה בעודי ניצב בחדר עמוס מדפים ומרגיש מעט אבוד. דקות קודם לכן הכניסו את אהבת חיי להכנה לניתוח הקיסרי ואני אמור להתלבש מהר כדי שאוכל להצטרף אליה. "אני הולך לעזור בהרדמה עכשיו. לא לדאוג, בעזרת השם הכל יהיה בסדר ואבוא להכניס אותך, טייב?"

פה חשדתי. מילא כשאומרים לי לא לדאוג אז ישר אני נהיה פסימי, אבל מאיפה הגיעה התוספת של ה-"בעזרת השם" פתאום? הוא לא אמור היה להיות בן דוד? הסיכון בניתוח כל כך גדול שהוא מבקש עזרה גם מהיהדות? אולי זה באמת זמיר בסוף?. עמדתי באמצע החדר הקטן ובהיתי בעיני עגל במדים שאני אמור ללבוש. את כל ההריון עברתי ללא שום חשש ודווקא עכשיו, כמה דקות לפני, כל החרדות מתחילות להציף אותי. במשך כל  תשעת החודשים הללו תיפקדתי בתור המרגיע הלאומי בבית; אהבת חיי היתה גולשת בפורומים באינטרנט ומקריאה בקול רם שיש המון בעיות בניתוחים קיסריים, שהרדמה מלאה זה מאוד מסוכן ושאם ארדם לה מול העיניים עכשיו זה יהיה אפילו עוד יותר. היא היתה יושבת מול המחשב, מקריאה מחקרים ונתונים ומעלה את סף החרדה בבית, גם שלה וגם שלי. אני ממש השתדלתי לשמור על ארשת פנים בטוחה ותומכת בשביל להרגיע אותה. לא משנה אם ניסיתי להצחיק, להרגיע, להעביר נושא או לתת נתונים סותרים, היא היתה לחוצה ואני הייתי אוגר עמוק בפנים. בכל התקופה הזו השתדלתי לא לתת לדבר מזה לחלחל לי לתוך הנפש, ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי. לא להרגיש, קצת כמו רובוט, ולו רק כדי שאוכל להמשיך ולתמוך ולא לפחד בעצמי – אי אפשר ששני בני הזוג יהיו בלחץ. בדיוק כפי שאחד עצבני אז השני צריך להרגיע וכשהשני עצוב האחר צריך לנחם, אז גם אצלנו, כשהיא בחרדה, אני צריך לרוץ למלא את הפריזר בגלידת פיסטוק ולחכות להוראות.

אין יותר מדי מה לעשות עם המחשבות הללו אז ניסיתי להסיח את דעתי. צילמתי סלפי עם המדים בשביל אמא, אכלתי חטיף בריאות בטעם של שומן צמחי, וקראתי באינטרנט שהג'ירפה אמנדה מהספארי המליטה בן זכר ועדיין מחפשים את האבא. אבל החרדה לא רצתה לעזוב. מה לעזאזל אני אמור לעשות אם קורה משהו באמצע הניתוח? "תירגע!," צעקתי על עצמי, "מה יש לך?! זה כולה ניתוח קיסרי, לא ניתוח ראש!", אבל מה לעשות שגם אם הסיכוי נמוך תמיד הנורא מכל יכול לקרות. הרי מעכשיו השליטה כבר לא בידיים שלנו ואנחנו נתונים לחסדם של הרופאים. "אני צריך לבדוק שהרופאה יודעת מה היא עושה! ושמזריקים את החומר הנכון להרדמה! ושלא יחליפו לי את התינוק!!!", הדם בראש התחיל לצנוח לרגליים. תמיד יש מחדלים ובעיות וגם הרופאים והאחיות הם בני אדם, ובטח כולם במשמרות כפולות ועם עייפות מצטברת. ומה אם יקרה משהו לעובר שטרם נולד? לא מספיק שכשיש לך ילדים אתה כל הזמן בדאגה אז עכשיו החרדות צפות עוד לפני שהם נולדים?!

המחשבות נהיו קודרות יותר ויותר והרגשתי איך האוויר אט אט מתרוקן מהחדר. מה אעשה אם יקרה לאהבת חיי משהו? האישה הזו שבחרה להעביר איתי את שארית חייה, מה אם אאבד אותה?. הרגליים שלי נהיו כבדות והרגשתי שאני חייב לשבת. ומה עם הילדה בבית? אני בטוח שאוכל לדאוג שלא יחסר לה כלום, אבל עם כל החום והאהבה שארעיף עליה, אני חושש שלעולם לא אגיע למידת הרוך שאהובתי יודעת לתת. אומנם גם לי יש את רגעי הקסם שלי איתה, אבל לי ולאישתי יש מגע שונה, צורת תקשורת אחרת, אנחנו מתבטאים אחרת ואני לא יודע אם אוכל לספק לילדה את כל מה שהיא זקוקה לו. אין תחליף לתפקיד האימהי ואין זה משנה אם ממלאת את התפקיד אישה או גבר, העיקר שמישהו מאייש את התפקיד. במשפחה שלנו אישתי נושאת את דגל האינטואיציה האימהית, הרוך והחיבוק העוטף – אני בטוח שגם כשהילדים יגדלו ויהיו במרחק עשרות קילומטרים ממנה היא עדיין תרגיש שאחד מהם צריך משהו והיא תעצור את כל העולם בשביל לספק לו את זה; בין אם יש צורך בעזרה, חיבוק, נשיקה או מילה טובה. ואילו אני, האבא, גם אני אוהב ומחבק. אבל רוב הסיכויים שאשב בכורסא בסלון ואתקשר בשביל לשאול מה נשמע ודרך אגב, גם מה הסיסמא לאינטרנט?

ועכשיו, כשכל העולם עומד לקרוס מול עיניי והמחשבות הרעות מציפות את נימי נשמתי, עולה מחשבה מעיקה אחת – איך אני אמור להיות גם אבא וגם אמא?! איך אני אמור לעשות את כל זה לבד? באיזה עולם אכזר אנחנו חיים שאני צריך לשקול את זה בכלל. כל מה שאני יודע זה שאני לא יכול בלי אישתי. כל מי שאני בעשר שנים האחרונות זה רצף גנטי של אירועים, חוויות, והחלטות שנבעו ופרחו מתוך הקשר הזה. היא עידנה אותי, איתגרה אותי וגרמה לי להבין שגם בגלגול הבא אני ארצה לחצות את כל העולם בכדי למצוא אותה שוב. הבטחתי לה שאשמור עליה כל עוד נשימה באפי – אבל כעת, האם אני הולך לאכזב אותה? האם בפעם היחידה שבה באמת תהיה זקוקה לי אצטרך לעמוד בצד ולראות אותה נעלמת? ואיך אוכל לצעוד קדימה ולהשאיר את אשר נדרנו על ליבנו מאחור?. אני צריך שהיא תהיה לצידי במסע הזה – אני מוכרח שהיא תהיה איתי במסע הזה. אני צריך שהיא תעמוד מולי, תחזיק לי את היד, תסתכל עליי בחצי החיוך שלה ושהפעם היא זו שתרגיע אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר. שהיא עדיין כאן, איתי, ושהכל בסדר.

"אתה בסדר?!?!", פתאום מופיע סמיר ומסתכל עליי מוזר. אני מנגב קצה דמעה שנותרה לי בעין ומהנהן. "אתה בטוח שאתה בסדר?!?", הוא מתעקש ואני מנער את הראש ומנסה להתאפס "כן כן, הכל בסדר." אני עונה. "טוב אחי…" הוא מרים את כתפיו, "אם הכל בסדר אז בוא נצא למסדרון…. רק שתדע לך, שלי באופן אישי אין בעיה עם זה," הוא מסתובב ללכת וממשיך, "אבל לבשת בטעות את המדים של האחיות. לידה קלה אבא'לה!".

צילום: Otis Historical Archives National Museum of Health and Medicine, ברשיון CC.