יומני הנסיך – למה תינוקות סובלים מגזים?

הבטן של הנסיך, תינוק קטן בן כמה חודשים, רועשת וגועשת. יש לו גזים. הוא מנסה להתמודד עם זה בגבורה אך הניסויים והכשפים שההורים שלו מנסים עליו גורמים לו בסופו של דבר לאבד את זה.

יומני הנסיך, השנה 2016, והבטן שלי רועשת וגועשת. אני לא יודע מה נתנו לי לאכול אבל זה לא עושה לי טוב למערכת העיכול. יש לי גזים  ואני רק רוצה שהם יצאו החוצה. אני קצת מרגיש כמו בקבוק סיפולוקס שרק מחכה שמישהו יבוא, ימזוג ממנו קצת סודה וישחרר את כל הלחץ בקול תרועה רמה. כן, תרועה רמה כמו שאתם יכולים לדמיין. אבל עד שישתחרר, אני הולך להזכיר לכולם בבית הזה לאיזה אוקטבות אני יכול להגיע כשאני לא מרוצה ממה שהולך פה – אני פשוט אעביר את הימים הבאים, ובעיקר את הלילות הבאים, בבכי ובצרחות.

אין מה להגיד, זו פשוט תחושה לא נעימה. אני כמו בלון שרק גדל וגדל כל הזמן אבל מסרב להתפוצץ. אני קצת כמו פצצת זמן מתקתקת. אני עצבני, אני מתוח ואם שום דבר לא ייצא ממני בקרוב אז אני אצא על מישהו. אסור לחכות עם זה יותר מדי זמן, חייב להוציא את זה החוצה. החשש הכי גדול שלי כרגע זה שאם לא אצליח להוציא את הגזים מהטוסיק הם עלולים בסופו של דבר לצאת לי מהאוזניים. גוף האדם הוא מכונה מוזרה מאוד, כל הגזים האלה לא אמורים לעשות את הפעולה ההפוכה ולשחרר אותי? להרגיע אותי? למה אני מרגיש צירים כמו לפני לידה?

ברגעי משבר ההורים שלי נוטים לאבד קשר עם המציאות או כל היגיון בריא ומחליטים לפנות לעושי כשפים ופתרונות קסם. בכדי להקל על הגזים שלי הם ניסו להחליף לי את המטרנה, ניסו להחליף את הבקבוק עצמו, ניסו להחליף את הפטמה, ניסו גם פטמה אחרת אבל עם חור קטן יותר, ואז חור גדול יותר – עם כל הניסויים וההחלפות האלו זה ממש מזל שלא ניסו להחליף אותי בשביל לפתור את העניין. גם עיסויים ניסו ההורים שלי ללא הועיל, עיסויים על הגב, עיסויים על הבטן, עיסויים בשמן שקדים, בשמן חם ובשמן קנולה – שום דבר לא עזר. גם לא שמן קוקוס, די כבר עם השמן קוקוס הזה! בכל מקרה, אפילו קיפולי רגליים ניסו עליי. בכל שעה עגולה השכיבו אותי על הגב וקיפלו לי את הרגליים לכיוון הבטן כדי להוציא מהגוף שלי את האוויר. עם כל הכבוד, הדבר היחידי שזה הוציא ממני זה אגרסיות. מה אני נדיה קומנצ'י?!

תחושת חוסר השליטה בבית גדלה יותר ויותר עד שיום אחד קרתה תפנית בעלילה. אמא חזרה הביתה כרוח הסערה, טרקה אחריה את הדלת וצעקה לאבא בקולי קולות "נמר על ענף! נמר על ענף!". אבא קפץ בבהלה לכיוון הטלפון שלו, הדליק את המצלמה, והתחיל לתור אחר הנמר המדובר בשביל לזכות בכמה לייקים בפייסבוק. "לא לא לא!" אמא תפסה את ראשה ותפסה את אבא, "ככה קוראים לתנוחה!". למשמע רעיון התנוחה אבא עצר והביט באמא בחיוך ערמומי אבל היא לא איבדה תקווה מהדביל, לקחה אותו בידה והצביעה עליי: "התנוחה שתטפל בזה!".

"תעמוד ככה, עם הידיים …" אמא פקדה על אבא והוא נעמד כמו דחליל וחיכה להוראות. אמא הרימה אותי ממיטת התינוק, סובבה אותי על הבטן והשכיבה אותי לאורך כל הזרוע של אבא. אבא היה בשוק, ראו על פניו שהוא לא מבין לאן כל הסיפור הזה מוביל. ואני? אני הרגשתי לחץ עמוק על הבטן שלי, לחץ שדחף לי את הכל פנימה, לחץ ש… ואז מהגוף שלי בקע קול גדול  שנשמע כמו צופר של אוניית מעפילים. אוווו! הכל יצא באותו הרגע, כל האוויר שהיה כלוא בתוכי, כל הכאב והייסורים השתחררו בבת אחת.

אבא לא זז וגם השתדל לא לנשום יותר מדי תוך כדי שהחזיק אותי בתנוחה של הנמרים. אחרי ימים לא פשוטים, סוף סוף יכולתי אני לנשום לרווחה. סוף סוף הרגשתי שהבלון שבתוכי התרוקן, באופן אוטומטי הכאב ירד והפסקתי לבכות. נהייתי רגוע בשניה. הסתכלתי על אבא וגם הוא נראה נרגש, כנראה בגלל שהשמיעה שלו חזרה כי הפסקתי לצרוח. היה נוח ונעים על הזרוע של אבא, כמעט יכולתי להירדם, הייתי כל כך רגוע שלא שמתי לב שתחושה אחרת מתחילה לפעום בתוך הבטן שלי. הסתכלתי על אבא בחיוך והוא חייך אליי בחזרה. היה בינינו רגע מקסים. ואז אבא קלט שאני לא מפסיק לחייך אליו, שהחיוך שלי בעצם תקוע ואני בכלל מתרכז במשהו אחר, ואז הוא הפסיק לחייך, "שיט!" הוא קרא בקול אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כן, אבא שלי יקר, עשיתי עליך קקי.

צילום:Paolo Marconi, ברשיון CC.