כנראה שזה הריון ששווה למות בשבילו
בסך הכל רצינו חופשה קצרה של אמצע הריון ומצאנו את עצמנו בסכנת חיים בצל הפיגועים, כשהמחשבה היחידה היא שלא רק "טוב למות בעד ארצנו" אלא גם טוב למות בעד אישתך וההעובר הגדל בבטנה – ותוך שניות ההריון והלידה הופכים להיות הייעוד שלך בחיים ואתה הופך לאבא
אין דבר שיותר מערער את הגבריות שלך מאשר ללכת לאיבוד כשאתה עם וייז ואהובתך ברכב. תחושת התסכול מתעצמת אחרי שרבע שעה אני מנסה לשכנע שאפשר לסמוך על האינסטינקטים שלי, ועוד חצי שעה אני מרצה על הניווטים שעשיתי בבה"ד 1, ובסוף אחרי שהפעלתי את וייז ופעלתי לפי ההוראות אני הולך לאיבוד ומוצא את עצמי נגד כיוון התנועה. וכאילו שזוג פנסי משאית המתקרבים לכיוונך לא מספיקים, באותו הרגע יש שתי נשים ברכב שגוערות בך על שטעית, גם אהובתך וגם הקריינית של וייז.
בסך הכל רצינו חופשת אמצע הריון קצרה בכדי לנצל את הזמן שאהובתי עוד מסוגלת לרקוד אה-גה-דו-דו בבריכה. חשבנו בתחילה על חו"ל אבל הרופא פסק שזה מסוכן לטוס בתקופת הריון ואני הסכמתי שזה גם מסוכן לכרטיס האשראי. אז החלטנו לנסוע לים המלח, אין אתר תיירות המתאים יותר למנוחה ורביצה זולה מאשר מקום הקרוי "ים המוות". אז ארזנו ספרים, חפיסת קלפים ועוד כמה פריטים שבטוח שלא נעשה בהם שימוש עד שנחזור הביתה.
במהלך הנסיעה אהובתי חזרה והדגישה שאסור לעלות על כביש 443. החשש שלה מוצדק – בתקופה האחרונה היו מספר תקריות ירי וזריקות אבנים מהכפרים הסמוכים וכל מהדורות החדשות אתמול פתחו בהתרעות על פיגועים מתוכננים באיזור. הרגעתי את ההריונית בנחרצות ואסרטיביות שהכל בסדר ושאני מכיר את הדרך. לפעמים כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריך אנשים זה להיות בטוח בעצמך, ובסוף הם גם יודו לך ויאמרו, "**טעית!!**", צרחה הקריינית של וייז (שהייתי בטוח שהשתקתי כבר מקודם), וכתוספת הטיחה בי אהובתי, "יש פה את הספרה 4, ועוד 4, וגם 3… 443! לא כביש 6! אנחנו בשטחים!!".
…נראה לי שרשמית היא נכנסת עכשיו תחת ההגדרה של הריון בסיכון. הסתכלתי עליה והצהרתי שאין שום סיכוי שאנחנו נופלים היום בשבי, גם בגלל שאני הולך להיות אבא ואני אחראי עליה ועל עובר קטן בבטן וגם בגלל שרוב הסיכויים שאשבר די מהר בחקירה ולא צריך הרבה בשביל שאודה בסיכול תהליך השלום וגם ברצח ארלוזורוב.
קיללתי את עצמי על כך שלא הקשבתי בשעורי גאוגרפיה, אזרחות או כל שיעור אחר שיכל להסביר לי איך פספסתי את כביש 6 והגעתי בכלל לכביש 443. מבחינתי נכנסתי כרגע לכביש הדמים, ובכל רגע עומד לצוץ צלף משועמם עם אמביציה מיותרת לחסל אותנו. ראיתי במוחי חזיונות בהן חמושים קופצים מכל עבר על הפורד פוקוס 2008 הלא משוריינת שלי. החזקתי את ידה של אהובתי בכדי לתת לה תחושת בטחון ולהראות לה שאני שולט במצב, אבל די מהר כבר לא היה ברור מי מרגיע את מי, אני אותה או היא אותי. ככל שהמשכנו בנסיעה ראינו יותר ויותר מכוניות עם לוחית זיהוי ירוקה, תחנות הרדיו החלו להשמיע שירים בערבית, ואני ניסיתי להיזכר מה גובה הפיצויים בביטוח החיים שלי.
הסתכלתי על אהובתי הטרודה והתנצלתי, "אני יודע, טעיתי. אם שתי הידיים שלי לא היו עכשיו על ההגה אז הייתי חונק את עצמי. אבל יש לנו לידה על הראש עוד כמה חודשים, בנתיים בואי ננסה להיות חיוביים", זה לא שיכנע אותה יותר מדי וכמובן שקיבלתי את מנת ה-"אתה פשוט חסר אחריות ואיך אתה רוצה להיות אבא ככה?!". הנהנתי בכניעה וביקשתי שאם אפשר, תוך כדי הטחת ההאשמות, שתנסה להביט גם לצדדים ושתבדוק שאף אחד לא זורק עלינו בלוק של איטונג. ניסיתי לרכך את האווירה ולהתבדח שאולי נעשה סלפי, כדי שאם יקרה לנו משהו אז לפחות שתהיה תמונה טובה לעיתון תחת הכותרת "הרגעים שלפני" – זה לא כל כך הצחיק אותה. לפתע זיהיתי יציאה מהכביש, "פה אפשר לעלות ולהסתובב!", הסטתי את ההגה ועלינו בזריזות. נסענו כמה מטרים עד שהגענו לשלט גדול האומר, "הכניסה לישראלים אסורה! אם הגעת עד לכאן סימן שטעית!". תודה רבה באמת, את זה שטעיתי כבר ידעתי לפני רבע שעה, מה גם שזה כביש חד סיטרי ואין שום דרך חזרה. מה אני אמור לעשות?!
אהובתי ההרה החווירה, נראה לי שרשמית היא נכנסת עכשיו תחת ההגדרה של הריון בסיכון. הסתכלתי עליה והצהרתי שאין שום סיכוי שאנחנו נופלים היום בשבי, גם בגלל שאני הולך להיות אבא ואני אחראי עליה ועל עובר קטן בבטן וגם בגלל שרוב הסיכויים שאשבר די מהר בחקירה ולא צריך הרבה בשביל שאודה בסיכול תהליך השלום וגם ברצח ארלוזורוב. הסתובבתי באמצע הכביש ודהרתי ליציאה שממנה הגענו. לחצתי על הגז בחוזקה והשתלבתי בכביש המהיר כמו שודד בנקים, יצאתי מנקודת הנחה שבמהירות גבוהה הסיכוי להיפגע קטן והסיכוי להיעצר על ידי משטרת התנועה גדל, ואולי משם תבוא הישועה.
מבין כל התחושות שהסתובבו בראשי, התחושה הבולטת ביותר היתה שאני בפתחו של שלב חדש בחיי. שלב שבו אני מפחד פחות על עצמי ויותר על אהובתי והצאצא שבבטנה. בדמיוני תיכננתי שוב ושוב איך אני קופץ ומגן עליהם במידה ומתחיל אירוע חבלני. לראשונה בחיי, החרדה הקיומית שלי מהמוות לא היתה בראש מעייני. כאילו שסוף סוף הבנתי שתהליך הריון ולידה הוא בעצם השכפול וההמשך הטבעי שלי, וזכרי יוכל להישמר רק במידה ואשמור על העובר ואימו בחיים – כי כשאני אלך, הוא זה שימשיך לפעום במקומי. זו אחת הפעמים היחידות בחיי האגואיסטים שאיני במרכז אלא המשכו של אחר, בין אם זו אהבת חיי ובין אם זה אותו עובר קטן וחסר הגנה. אותה נשמה, אותו תינוק בהתהוות שאמור להמשיך את אילן היוחסין שלי, שהדעות המדעיות עדיין חלוקות אם הוא נחשב בן אנוש כרגע או לא.
זו הפעם הראשונה שהרגשתי שהאבהות זורמת בעורקיי, מסתבר שלא צריך לחכות לשעת הלידה בכדי להרגיש כך. הייעוד שלי כרגע הוא להיאבק להמשכיות, וכל האמצעים כשרים בכדי לשמור על זה שימשיך את שמי. ואולי זו בעצם התמצית של סיפור הבריאה, עלינו להתרבות ולהשתכפל בכדי לשמור על הנצחיות שלנו. בכל אחד מאיתנו זורם דם של הורה שהביא אותנו לעולם, בכולנו פועם קוד גנטי המחבר מצד אחד את האישיות שלנו ומצד שני, בין אם נרצה ובין אם לא, את ההיסטוריה האנושית של אבותינו. במהלך השנים אנחנו מגדירים לעצמנו את הייעוד שלנו בחיים, ואני כבר מזמן החלטתי, שכשאהיה זקן רוטן ורגזן, ארצה לראות שבניתי קן משפחתי לתפארת – ובשביל להגשים את הייעוד הזה, כנראה שעליי למות היום.
"מחסום!!!" צעקה אהובתי ודגל ישראל נראה מתנופף כמה מאות מטרים לפנינו. "ניצלנו! הבאנו שלום עליכם!!", התחלנו לשיר והאטנו את הרכב כשהתקרבנו לחיילים במחסום. רציתי לצאת ולחלק לחיילים צ'ופרים, רציתי לנשק את האדמה ולומר ברכת הגומל – מבחינתי אפילו לקעקע "לצהל באהבה" על הזרוע. כמה טוב שהגענו הביתה. לפתע נקישות על החלון, פתחתי אותו בהתרגשות וחיילת אדישה הושיטה לי קופסא ושאלה "ערגלית?", אכלתי בשקיקה את הערגלית ושאלתי בפה מלא פירורים, "תגידי, לא מסוכן לך לעמוד פה ככה? את לא מפחדת?!", היא הישירה מבט מפוהק ואמרה "אני שמה קרם הגנה… אתה נוסע או שבאת להחליף אותי במשמרת?". לחצתי על דוושת הגז, ולאחר פניית פרסה חדה חזרנו על עקבותינו בכדי לצאת מהכביש המסויט. ביציאה מהכביש כבר לא הייתי חכם גדול – הקשבתי לאהובתי, שהקשיבה לקריינית של וייז, ודי מהר עלינו על הכביש המהיר לכיוון ים המלח. רק אז, בנסיעה המונוטונית דרומה, היה לי מספיק זמן לשחזר את המאורעות המפחידים מהשעות האחרונות. לעכל את התחושות האבהיות החדשות שהחלו לנבוט, ואולי יותר מכל, עכשיו שהמצב נרגע, לעכל את הערגלית המזופתת שנתקעה לי בגרון.
צילום: Jamiecat *, ברשיון CC.
