"כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" זו עבודה בעיניים

מי שאמר "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" לא היה לו רבע ילד, רבע ילד לא היה לו. וכאן מוסברות כל הסיבות לכך.

יום שבת זה לקום מוקדם בבוקר מהצעקות של הילדים,
ולא להבין למה מנגנון היקיצה הטבעית שלהם עובד רק פעם אחת בשבוע.

יום שבת זה לקום מוקדם בבוקר ולעשות פנקייקים עם הילדים,
ולהבין שעוד לא התעוררת לגמרי כי שמת בבלילה מלח במקום סוכר.

יום שבת זה ללכת לפעילות קטיף גזר ב-3 צבעים,
ולקלל בלב ש-"ריבונו של עולם, ממתי צצו עוד שני צבעים לגזר??"

יום שבת זה ללכת לקטוף תפוזים תמורת מחיר מופקע,
ולא להפסיק לחשב שבסופר זה היה עולה לך רבע.

ואפרופו מחיר מופקע, יום שבת זה להזמין לילדה סרט מצויר ב-VOD,
ואז להריץ לה את כל הקטעים המפחידים ובסוף יוצא ששילמת 25 שקל ל-5 דקות של סרט.

יום שבת זה גם להישאר בבית כי אין כח,
ולהיכנס לחדר המשחקים ולראות שחוץ מהמרצפות הכל זז מהמקום ומפוזר לכל הכיוונים.

יום שבת זה לצאת לאכול בחוץ ולהזמין לילדה מנת ילדים,
ואז לגלות שהיא החליטה להפסיק לאכול אורז ושניצל והיא רוצה סושי. כן, סושי. בסטקייה.

יום שבת זה לזרוק לכל הרוחות את העצות של המדריכת הורים,
כי לפעמים 2 האפשרויות האחרונות שנשארו זה או בקבוק חלב לילד או כדור ציפרלקס לאבא.

יום שבת זה לסיים לאכול ארוחת צהריים בפינת אוכל,
לטאטא את האורז שנדבק לרצפה,
ולהבין שבמקום שנ"צ אתה הולך להרכיב פאזל של אלזה ואנה.

יום שבת זה לשחק עם הילדה מונופול,
ולגלות שהיא כבר מנצחת אותך מבלי שתתן לה.

יום שבת זה לשבת בפינת אוכל עם הילדים ולדבר איתם,
לא על איך היה להם היום בגן, אלא על מה הם אוהבים בגן, ומה מכעיס אותם, ומה מעציב אותם, ובכלל, איך זה להיות ילד…

יום שבת זה להכניס את הילד למיטה,
לקרוא לו סיפור, ועוד סיפור, ואחר כך שיר קטן.
ואז לכבות את האור, ואז להדליק כי הוא רוצה מים,
ואז לכבות שוב את האור, ואז להדליק כי נפל לו המוצץ.
ואז רגע לפני שאתה מכבה לו את האור בפעם השלישית,
להסתכל לו בעיניים, לחייך אליו,
ולהבין שעם כל השבוע עבודה המטורף הזה שלא נותן לך כמעט זמן לראות את הילדים,
לפחות יש את שבת – יום וחצי מלאים שבהם אפשר ממש להרגיש כל דקה ודקה איתם.
ואיזה חבל זה,
שלא כל יום שבת.