יומני הנסיך – רקוויאם לחלב אם. תינוק בן שנה מתגעגע לציצי.

שלב הטעימות החל בביתו של הנסיך הקטן והוא לא מרוצה. עם כל הכבוד לבננה ותפוח הוא מעדיף קוראסון, חטיפים ובמיוחד חלב אם מהציצי שלאט לאט נעלם מחייו.

יומני הנסיך, השנה 2016, ואני לא אוהב לימון. בדיוק, אני לא אוהב לימון. אם אלוהים היה רוצה שנאכל לימונים הוא לא היה שם עליהם קליפה. פשוט וקל. אז בבקשה, אם אנחנו לא באמת אמורים לאכול לימונים, נא להפסיק לתת לי לטעום מהם. אני יודע שהגעתי השבוע לשלב הטעימות, השלב בו אני מתחיל לטעום דברים אחרים חוץ מחלב אם חמים ומענג אבל בחייאת, כולנו יודעים שאתם נותנים לי לימון רק בגלל שאני מעקם את האף והפרצוף הזה מצחיק אתכם. אני די בטוח שכל תינוק בדורות האחרונים עבר את השלב הזה בחייו, אבל היום כשכל אחד חמוש במצלמה, עוד לפני שהספקתי לעשות גרעפס כבר התמונות המביכות האלו באינטרנט – אחר כך אל תתפלאו למה אני לא יוצא מהבית ומוצא כלה.

יש משפט שאומר "אם זה עובד, אל תיגע". בגלל זה אני לא מבין למה אני צריך להחליף את חלב חמים, טעים ומנחם בתפוח, בננה ובמיה. מה היה רע להישאר עם הציצי עוד איזה שנה שנתיים או עשרים?  דרך ההנקה אני מקבל את כל מה שאני צריך, אמא מקבלת כאבי גב ואבא ישן בלילה כי הוא לא צריך לקום – זה WIN WIN בשביל כולנו!

אני מאוד עצבני. אם אתם חושבים שאני מתבכיין שלקחו לי את החלב בבוקר, תנסו לדמיין איך אתם הייתם מרגישים אם מישהו היה לוקח לכם את הלאטה מקיאטו שלכם מהשגרת בוקר. באמת שאני תינוק מאוד פתוח וליברלי ואין לי בעיה לטעום דברים חדשים. בננה זה סבבה. גם תפוח. אבל אולי די עם הירקות? הבנו, יש לזה טעם של מטלית לחה. הבנתי גם שיש טרנד של טבעונים וארגונים למען בעלי חיים, אז אל תהיו דו פרצופיים, אם אתם כל כך אוהבים את החיות למה אתם נותנים לי לאכול להם את האוכל? תנו לטעום פחזניה, תנו איזו פרוסת עוגת גבינה, צ'יפס – משהו שינחם. גם ככה עוד כמה שנים אני אצטרך לחשוב מאה פעם על כל ביס שאני מכניס לפה אז לפחות עכשיו תנו להנות מאיזה קוראסון.

לפחות היום, משהגעתי לשלב הטעימות בחיי כבר לא מאכילים אותי על הידיים וסוף סוף מושיבים אותי על כסא גבוה הראוי למעמדי, כיסא המלך. על הכיסא הגבוה הזה יש לי נקודת תצפית על כל המתרחש בבית: אני יכול לפקוד ולתת הוראות לכולם והכי חשוב זה שאני יכול גם לשחק עם אמא ואבא במשחק האהוב עליי "ניוטון". החוקים של המשחק "ניוטון" מאוד פשוטים, אני בעצם לוקח כל דבר שיש בצלחת וזורק לרצפה כדי לראות אם חוק המשיכה של ניוטון עדיין עובד. אם עד היום חשבתם שכוח המשיכה בכדור הארץ עובד רק מלמעלה למטה אז אתם תתפלאו, יש ימים בהם האוכל לא נוגע ברצפה ועולה מהר מאוד חזרה לצלחת, זה בדרך כלל קורה בימים אחרי שאמא שוטפת את הרצפה.

הכי נורא זה מה שהאוכל עושה לבטן שלי, זה מטורף. גם היא עושה המון רעש, וגם מה שהתחיל לצאת ממני בשבועות האחרונים זה פשוט נורא – אני לא מאמין שיצרני החיתולים התכוונו שהחיתולים שלהם יאלצו להתמודד עם עומס שכזה. לפעמים אחרי סבב טעימות, הגוף שלי מתקשה לעכל הכל ומנסה לפלוט החוצה כמה שיותר מהר את מה שנכנס אליו. אם לא מחליפים לי באותו הרגע זה מרגיש כאילו אני יושב על חבית נפץ ורק כוח חילוץ כימי יכול לעזור. באמת שלפעמים כשאבא שלי בא להחליף לי, והוא מביט עליי במבט מתחנן, אני די מרחם עליו – אף אחד לא אמור להתמודד עם דבר שכזה. גם לא נהגי המשאיות. לפי מה שאבא כל הזמן זועק כשהוא מחליף לי, ככה הקקי שלהם נראה גם כשהם גדלים.

כנראה שככה הם החיים, כל הזמן נעים קדימה. עוברים חוויות חדשות, מכירים טעמים חדשים וכל הזמן זונחים חלק מהדברים בשביל להשיג דברים טובים וחדשים יותר. אני מניח שלאט לאט הציצי ייעלם ואני אשאר אך ורק עם פירות, ירקות ומאכלים אחרים. אז זה קצת עצוב ואני קצת מדוכדך, אבל אם יש אור בקצה המנהרה, זו השמועה הקטנה שמתרוצצת בגן. השמועה שאומרת שאומנם הציצי נלקח מאיתנו כשאנחנו קטנים אבל כנראה שהוא חוזר בענק כשאנחנו גדלים. מעניין מה זה אומר, אולי הוא מגיע בעוד טעמים?!

צילום:Juhan Sonin, ברשיון CC.