יומני הנסיך – איך מרגיש פעוט ביום הראשון בגן?

פעוט בן שנה וקצת הולך בפעם הראשונה לגן. אחרי בכי ומאבקים הוא נכנע ומגלה שהוא לבדו במקום חדש ומפחיד. כל זאת עד שהוא מוצא לפתע חבר מוכר שעוזר לו לעבור את היום בבטחה.

יומני הנסיך, השנה 2016, והיום הבנתי שאין על מי לסמוך חוץ מעל ההוא שבשמיים – מיקי מאוס. כן, ההוא בתמונה שתלויה מעל המיטה שלי. היום נטרפו כל הקלפים וגיליתי שאי אפשר לסמוך על אמא, אבא או על האח הקטן והטפיל שלי. אני לבד במערכה. אני, המוצץ ומיקי מאוס.

הכל התחיל בבוקר שנראה די שגרתי. קמתי בקול תרועה רמה ודרשתי את הבקבוק שלי מהמקומיים המשרתים אותי. אבא צלע לכיוון המטבח, גישש דרכו באפלה וניסה להימנע מלדרוך על עשרות הצעצועים שפיזרתי יום קודם. הוא הכין את הבקבוק והגיש לי למיטה. הוצאתי את המוצץ מהפה וזרקתי אותו לעבר הקיר הסמוך בכדי להתחיל לשתות. זה בסדר, אני לא דואג להישאר ללא מוצץ, יש להם נטייה לחזור אליי בחזרה. לבסוף, לקחו אותי מהמיטה, הלבישו אותי, צחצחו את שיניי וסירקו את שיערי לאחור. אין ספק, חיי המלוכה מתאימים לי.

גם רצף הבזקי הפלאשים שתקף אותי ללא התרעה מוקדמת הוסיף לחשש שלי. צילמו אותי לבדי, עם אמא, עם אבא ועם תיק על הגב. פה חשדתי. למה לעזאזל ילד בן שנה וחצי צריך תיק? כל מה שאני צריך זה את המוצץ שלי ואותו אני בכלל מאפסן בפה. לצערי, לפני שהספקתי להביע את מורת רוחי כבר הייתי חגור בתוך האוטו הממוזג בדרכי אל הלא נודע.

שתי דקות לאחר מכן ובחריקת בלמים עצרנו מול בית פרטי. אמא הוציאה אותי והתקרבנו לשער עץ גדול. לאחר שפתחנו אותו נגלה מול עיניי מחזה מרהיב: מגלשות צבעוניות, בימבות מפוזרות לכל עבר וארגז חול גדול – חלום של כל ילד וסיוטה של כל אם. ניסיתי להיחלץ מזרועותיה של אמא אך זו החזיקה אותי חזק ומיהרה להיכנס לתוך הבית, "וואו! בטח בתוך הבית יש עוד צעצועים! ממש ג'ימבורי ענק שמחכה רק לי!!" התמוגגתי מציפייה.

ככל שהתקרבנו לדלת הכניסה הציפייה ירדה והחרדה עלתה – יותר ויותר קולות בכי וזעקות שבר נשמעו מהצד השני. צרחות של ילדים קטנים. ילדים קטנים בדיוק כמוני. לאיזה מין ג'ימבורי הביאו אותי ריבונו של עולם? עוד פעם חסכו עליי? כמו הפעם ההיא בפינת ליטוף שנתנו לי להחזיק אוגר שהתגלה בסוף כחולדה?! הקולות הרמים גרמו לי להתכווץ בתוך עצמי ולהחזיק את החולצה של אמא חזק. אבא הגיע גם כן והחל ללטף את שיערי מאחור, פה כבר הבנתי שהלך עליי. כל פעם שהוא מלטף אותי ביד רועדת על הראש זה סימן שתיכף משהו רע עומד לקרות, בדיוק כמו לפני הזריקה המפתיעה שקיבלתי מהגברת בטיפת חלב. ואני עוד חייכתי אליה ועניתי לה על כל השאלות לפני שהיא בגדה בי ודקרה אותי. פעמיים.

הדלת נפתחה ומול עיניי אכן נגלה מחזה מזעזע. המוני ילדים עומדים במקום ובוכים. מסביבם המוני מבוגרים מנסים להרגיע ולהשתלט על המצב ללא הועיל. גם הם נראים כאילו בא להם לבכות. לא ידעתי למה כולם בוכים אבל הבנתי שזה כנראה הקטע של הג'ימבורי הזה והתחלתי לבכות גם אני. אישה זרה התקרבה אליי, קראה בשמי, שאלה לשלומי והחלה ללטף את שיערי. "גברת, את הטריק של הליטוף שיער אני מכיר עוד כשהייתי זרעון!" חשבתי לעצמי והתחפרתי בחזרה בתוך החולצה של אמא.

אמא לקחה אותי לאחד השולחנות הקטנים שהיו פזורים בחדר. היא התיישבה על כיסא קטן והתחילה לצייר ביחד איתי. נרגעתי מעט. אבא גם הצטרף וישב לידינו, לקח לו כמה דקות לייצב את שיווי המשקל שלו על הכיסא הקטן הזה, אני לא חושב שהנגר שבנה את הכיסא תכנן שהוא יישא עומס שכזה. ציירנו במשך דקות, אמא ואבא סיפרו לי שהם אוהבים אותי, ושאני ילד חזק, ושאחר הצהריים ייקחו אותי לגינה. היתה תחושה חמימה ונעימה. הרגשתי מוגן. עד שלפתע הם התרוממו, נתנו לי נשיקה, ליטפו בשיער, אמרו "להתראות מתוקי" והסתובבו ללכת.

"סליחה?! להתראות מתוקי?!", התעצבנתי, "למי אתם חושבים שאתם אומרים להתראות מתוקי?!". לא הבנתי לאן הם הולכים ולמה הם משאירים אותי מאחור. המבט המופתע שלי לא עשה עליהם רושם והם המשיכו לסגת. הבנתי שאין מנוס ואני חייב להפעיל את נשק יום הדין – החלטתי לצרוח. השתמשתי בכל ארסנל הצרחות והזעקות שלי ששמורות רק לנפילה מנדנדה או כשמנסים להוציא אותי מהאמבטיה. צרחתי כל כך חזק שאפילו במשרד הרווחה בלוד יכלו לשמוע. עמדתי וצרחתי. תוך שניות העיניים שלי התמלאו בדמעות, נהייתי כולי אדום והרגשתי איך כל העיניים בחדר נשואות אליי. לא עניין אותי כלום, פחדתי, לא רציתי שישאירו אותי לבד והייתי מוכן לאבד את הקול שלי רק בשביל להינצל.

ההורים נעצרו, זה עבד. אמא חזרה מיד וחיבקה אותי, ניסתה להרגיע במילים רכות. לקח לי קצת זמן להירגע, הרגשתי פעימות בתוך הראש שלי והייתי צריך להסדיר את הנשימה. העיקר שהיא פה, העיקר שלא הולכת יותר. אמא נישקה, חיבקה וליטפה ודי מהר מצאנו את עצמנו מציירים בשנית. חוץ מאבא, שחזר להיאבק בכיסא הקטן.

לפתע, שוב ליטוף על הראש, נשיקה על המצח וכמה מילות פרידה. באינסטינקט שלחתי את הידיים שלי והצלחתי לתפוס רק את הרגליים של אבא שהתרומם מהכיסא, וכך חיבקתי את הרגל שלו תוך כדי שהוא מנסה ללכת לאחור. לא עזבתי. הוא הרים את הרגל לצעד ואני איתו, כמו סוס על עמוד בקרוסלה בלונה פארק. התחלתי לצעוק ולהשתולל, לא הבנתי מה קורה ולמה הם שוב רוצים לעזוב אותי. מה, הייתי עד כדי כך ילד רע? באמת שניסיתי לצייר יפה ולהיות בשקט. מה עשיתי שכבר לא אוהבים אותי? פחדתי. פחדתי להישאר לבד במקום שאני לא מכיר.

ידיים זרות הגיחו מלמעלה, זאת שוב האישה ההיא. היא הושיטה ידיה וניתקה אותי מהרגל של אבא. "נוהל חניבעל! חניבעל!!" צרחתי בגין ניסיון החטיפה. היא לקחה אותי לחלון שבפינת החדר, אמרה לי להסתכל דרכו והתחילה להסביר מה יש מבעד לחלון. היא הראתה לי כלב, חתול שמנמן, אוטו ועצים ופרחים. בהתחלה לא הקשבתי לה בכלל מכל הניסיונות להיחלץ מידיה, אך לאחר כמה שניות היא הצליחה לתפוס את תשומת ליבי כשהיא הצביעה על אוטו לבן החונה ליד המדרכה. התחלתי מעט להקשיב לה, מנסה תוך כדי להחזיר את קצת פעימות הלב ולנגב את עיניי מהדמעות. הקשבתי לה. יותר משהייתי רגוע, הייתי פשוט עייף ומותש. הייתי חסר כוחות, מעט רעב, ובעיקר מובס. כבר לא היה לי כח לבכות ולהתנגד. נכנעתי.

ההורים בינתיים נעלמו מהרקע. בשלב מסוים הפסקתי לחפש אותם ונשארתי צמוד אליה. היא דיברה אליי הרבה, שאלה שאלות והקול שלה היה רך ונעים. היא הסבירה שכיף פה ושיהיו לי מלא חברים ונחגוג ימי הולדת. היא הראתה לי את פינת הבובות, פינת המשחקים ופינת האוכל. הסבירה שבכל יום יש חוג, וכל חודש הצגה, ובכל יום שישי היא בוחרת לקידוש גם אמא ואבא של שבת . "אמא ואבא??" הבחנתי לפתע בצמד המילים. "אמא ואבא?! היא רצינית? למה היא היתה צריכה להזכיר לי אותם? את אלו שנטשו אותי פה לבד בנכר!” תהיתי ובמהרה חזרתי לצרוח וכגיוון הוספתי גם השתטחות מסורתית על הרצפה. כל התחושות חזרו והציפו אותי. ראיתי שחור בעיניים. רציתי שיבואו לקחת אותי עכשיו!

היא שוב ניסתה לתפוס את תשומת ליבי בעזרת הדמויות מעבר לחלון אך זה לא עזר לה. לא עניין אותי כלב, חתול או אוטו. גם אם יובל המבולבל בכבודו ובעצמו היה עומד מעבר לחלון וקורא לי זה לא היה עוזר – רציתי הביתה! תוך כדי בכי והשתוללות קלטתי בזוית העין ערימה של בובות ובתוכם משהו מוכר. נראה שהיה שם משהו מהבית. הפסקתי לזוז והשתתקתי. ניסיתי להיחלץ מידיה והיא הרפתה והורידה אותי. מתנדנד מצד לצד רצתי לערימה, העפתי בובות לכל עבר עד שמצאתי את הבובה שתפסה את עיני – בובת מיקי מאוס. שמחתי לראות סוף סוף פנים מוכרות, אותם פנים שאומרות לי לילה טוב כל ערב כשאני מונח במיטה. כנראה גם אותו השאירו מאחור המסכן. אבל לפחות אנחנו ביחד, אנחנו נעזור אחד לשני.

חיבקתי את בובת מיקי מאוס חזק ולא עזבתי. גם לא כשהלכנו לאכול, לשחק או לישון. הוא היה צמוד אליי ואני צמוד אליו. שמרנו אחד על השני. ידעתי שכל עוד הוא לידי אז יש לי חבר, מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שלא יעזוב אותי. אני לא יודע כמה זמן עבר אך בשלב מסוים הג'ימבורי החל להתמלא שוב במבוגרים והבכי והצרחות של הילדים חזרו. לאט לאט המקום התרוקן ונשארנו אני ומיקי בין האחרונים.

בשלב מסוים כשאבא נכנס לחדר הרמתי אליו את מבטי ולקח לי כמה שניות לזהות אותו ולהבין שניצלתי. שניצלנו. שבאו לקחת אותנו. בעודי יושב הסתכלתי עליו, כבר לא ידעתי אם הוא בא בשבילי, אולי הוא בא לאסוף ילד אחר. לא ידעתי מה לעשות כי מצד אחד תחושת הקלה הציפה אותי אך במקביל גם תחושת מבוכה, כעס, חרדה ואכזבה. אכזבה ממנו, שאילץ אותי לעבור את כל זה. על שנטש אותי. הסתכלתי אליו בדממה, עדיין ישוב על הרצפה, עד שהפה שלי החל לרעוד והתחלתי לבכות. התפרקתי. בכיתי בכי משחרר. הרגשתי כאילו משקל עצום ירד ממני.

אבא מיד ניגש והרים אותי על ידיו. הוא חיבק אותי חזק ואני התמסרתי. חיבקתי אותו בחזרה, כיווצתי את בד חולצתו בכל הכוח והרגשתי את חום גופו. הוא נישק אותי. עצמתי את עיניי והרגשתי איך החזה שלי מתמלא באוויר והכוח חוזר אליי. שמחתי. בכיתי ושמחתי בו זמנית.

כשיצאנו החוצה ונכנסנו לרכב הוא הניח אותי על הכיסא ונתן לי נשיקה על המצח. הוא חייך, אמר לי שהוא אוהב אותי וגאה בי. התחלנו לנסוע, עצמתי את עיניי ונתתי לרוח שנכנסה דרך החלון ללטף את שיערי. לרוח אני מרשה ללטף את שיערי, לה אין שום כוונות נסתרות. חייכתי, סוף סוף אני בדרך הביתה, סוף סוף אני בטוח. לאחר כמה שניות אבא הושיט ידו אליי והחזיק לי את היד. כף ידו העצומה כיסתה את שלי. עיניי נשארו עצומות, ככל שהזמן עבר הרגשתי את שרירי גופי נרפים והתחלתי להירדם. אולי לא ידעתי מה המשמעות של כל מה שקרה היום אבל הרגשתי בטחון, הרגשתי שאני בוטח בו. בוטח בו שהוא ואמא שם בשבילי. בוטח ובעיקר מרגיש שלא משנה מה יקרה, בסוף אני תמיד אחזור למשפחה. וזה מה שחשוב לי יותר מהכל.

צילום:Vladimir Zujovic, ברשיון CC.