יומני הנסיך – מי מתגייס לעזור בבית כשאבא מתגייס למילואים?

הקטנצ'יק מתמודד יפה עם העובדה שאבא במילואים ושהמשפחה באה לעזור. הוא רק לא מבין למה אף אחד מהם לא יודע לחתל, ולמה המתנות שאבא מביא הן תמיד כומתה או גומיות לנעליים.

יומני הנסיך, השנה 2016, ואבא שלי חזר היום מהמילואים. אני בכלל שמתי לב לעובדה שאבא נעלם לצבא רק לפני כמה ימים. בוקר אחד דודה חרצית הופיעה אצלנו בבית, הרימה אותי והצהירה בקולי קולות שהיא באה לקחת את האחיין הכי אהוב שלה לגן. בתגובה לקחתי את המשאית שהחזקתי ביד ודפקתי לה אותה על האף. אין מה לעשות, האהבה כואבת.

בכלל, יש הרבה סימנים מסגירים לכך שאבא יושב הרחק אי שם בבסיס צה"ל בדרום. קודם כל הבית שלנו הופך מאזור שקט ושליו לצומת דרכים בה עוברים מדי יום סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים, אחיינים צד ג' ולכולם יש מטרה אחת – לעזור למשפחה נטולת האב במטלות היומיומיות ולעשות סלפי. הולכים לגן – עושים סלפי. נכנסים למקלחת – עושים סלפי. יושבים על הספה ואני מכרסם את השלט של הטלוויזיה – שוב סלפי! אנשים כל כך מפחדים לאבד את הפרטיות שלהם למאגר הביומטרי שהם לא מבינים שהם איבדו אותו מזמן כעשו להם סלפי והעלו לפייסבוק.

אמא מצידה בכל ערב נערכה לשעות הקטנות של הלילה. כשאבא בבית אז השעות הכיפיות שבין השקיעה לזריחה מתחלקות ביניהם, אבל עכשיו, כשהיא לבד בלילה וכל העוזרים חזרו לבתיהם היא צריכה להתמודד לבד עם פעמיים "אמא, תביא לי מים", ארבע פעמים "נפל לי המוצץ!!" ופעם אחת של התעוררות באימה כשאני עומד ליד המיטה שלה בשקט, מביט בה בעיניים גדולות ונושף לה על האוזן. אין ספק, השעות הכי מסעירות של היום הן בכלל בלילה!

אז כמו שאמרתי, אל הבית גויסו כל בני המשפחה המורחבת. והם לא משמשים רק כנהגי הסעות, הם גם עוזרים בתוך הבית עצמו. בזמן שאבא כבש את הג'בלאות אנו נהנינו מארוחות ערב טעימות, מגוונות ומלאות פפריקה חריפה כי נראה שזה התבלין היחידי שסבתא מכירה, משירותי כביסה וגיהוץ של סבא שכבר מזמן לא רואה מי יודע מה ובגלל זה כל הגופיות שלי עכשיו בצבע ורוד, וכמובן איך אפשר לשכוח – שירותי החתלה.

אפשר ללמוד הרבה דברים לפי איך שאנשים מחתלים אותך. לדוגמא, סבתא כל כך משופשפת בנושא ההחתלות שהיא עושה את זה ביד אחת תוך כדי קיפול כביסה ודיבור בטלפון עם דודה חורפית מבאר שבע. הכל טוב ויפה ואין לי בעיה שהיא מסוגלת לעשות כל כך הרבה דברים בבת אחת, אבל למה היא צועקת בטלפון כל הזמן? זה שהדודה חורפית גרה בבאר שבע ואנחנו מנתניה זה לא אומר שהיא לא תשמע אותה וצריך לצעוק. אבל זו לא הבעיה העיקרית, הבעיה האמיתית מגיעה מהעובדה שסבתא היא מהדור הישן. מהדור שהשתמשו בחיתולי בד רב פעמיים לילדים. אותם חיתולים ששטפו, ניקו ותלו לאחר השימוש כשעוד לא הומצאו טיטולים חד פעמיים וכשהילדים קמו השכם בבוקר והלכו קילומטרים בשביל לחלוב את הפרות – אולי זאת הסיבה שבגללה היא לא משתמשת כמעט בקרם החתלה וכבר שבוע הטוסיק שלי אדום כמו של בבון מצוי מהספארי.

לעומת סבתא, דודה שלי חרצית, שהיא סטודנטית רווקה בת 27, כנראה לא החליפה חיתול יותר פעמים ממספר האצבעות על כף ידה. איך אני יודע? זה פשוט מאוד, בכל פעם שהיא הניחה אותי על השידת החתלה היא שמה כפפות חד פעמיות, משקפי צלילה, הביטה לשמיים וקראה שמע ישראל. דודה חרצית באמת חמודה, כל פעם מחדש היא הזדעזעה ממה שהטוסיק החמוד שלי ידע לייצר. אילו רק ידעה איך לעסתי לה את התיק של לואי ויטון וששפכתי שם את המעדן של הגמדים היא היתה מזדעזעת עוד יותר.

בסופו של דבר, לאחר שבוע שלם בו העבירו אותי מיד ליד כמו שק תפוחי אדמה אבא חזר סוף סוף הביתה – שזוף, שמח וקורן מאושר. אני לא זוכר מתי ראיתי את אבא עירני כל כך. כאילו התעורר משינת יופי. הוא חיבק אותי חזק, אמר שהתגעגע אליי מאוד ואני בתגובה רטנתי כי הוא הסתיר לי את הטלוויזיה. גם את אמא הוא חיבק חזק, הם התנשקו והתחבקו, ואמא לעומתו היתה נראית אפילו עוד יותר מאושרת, כמו אחרוני אנוסי ספרד ששיחררו אותם מהכלא של המחתרת הבסקית.

כולנו שמחנו בבית, במיוחד שראינו שאבא חזר עם הרבה מתנות. לי הוא קנה כומתה ירוקה, לאחותי דרגות של רב"ט ולאחי הקטן גרביים אפורות מידה 46. טוב, אין ספק שהדיוטי פרי במילואים לא כזה אטרקטיבי, אבל זה הרבה יותר טוב מהמעיל דובון, הדיסקית והגומיות לנעליים שהוא קנה לנו פעם קודמת.

באמת שזה לא משנה, העיקר שכולנו יחד עכשיו והמילואים של אבא נגמרו. או כמו שהוא קורא להם "התרומה השנתית של אבא לצבא". או בעצם, אם נרצה להיות יותר מדויקים, כמו שאמא קוראת להם – "החופשה השנתית של אבא לעצמו".

צילום:The U.S. Army, ברשיון CC.