יומני הנסיך – לא תאמינו מי פלש לחייו של הנסיך. מזעזע.

חייו של הנסיך היו רגועים מאוד עד שפלש לתוכם טוען חדש לכתר, נסיך חדש. הנסיך הקטן לא נותר חייב והוא הסביר לפולש החדש מי פה באמת בעל הבית.

יומני הנסיך, השנה 2016, והיום קרה אירוע מזעזע, גיליתי פולש בבית! אחרי שאמא לא היתה בבית כמה ימים ואבא נראה מתרוצץ ממקום למקום כמו עכבר במבוך, היא סוף סוף שבה הביתה. מצד אחד שמחתי כי ראיתי אותה ואפילו הבטן שלה נראתה פחות נפוחה אך מצד שני הזדעזעתי לראות שהיא מחזיקה בידיה ולא מניחה, מישהו קטן בתוך שמיכה. אותו… את הפולש!

יום הפלישה לא היה ככל הימים, הכינו אותנו לקראתו. את אחותי הגדולה לקחו לקנות מתנה לכבוד הפלישה ולשלומציון הכלבה נתנו כובע קטן, כנראה של הפולש, כדי שתרחרח אותו, תכיר אותו ותהיה מוכנה לקראתו. רק אותי לא הכינו! לא כובע לרחרח, לא מתנה, לא כלום. למה? בגלל שאני כולה בן שנה? אז מה אם אני לא מדבר, לא הולך ולא ישן. תראו לי עוד תינוק בן שנה שמצליח להכניס שלושה מוצצים לפה בבת אחת – זה כבר משהו שאפשר לפתח איתו קריירה חביבי!

בכלל אני לא מבין למה היה צריך למהר ולהביא את הפולש, אני עדיין קטנצ'יק, אי אפשר להסתפק רק בי? מה, אני כבר לא כזה חמוד ומצחיק? שתי השיניים הקטנות שלי מקדימה כבר לא משעשעות? מה, זה בגלל שאני מעיר אתכם כל לילה? או שזה בכלל היה בטעות, ולא תכננתם את הפלישה? חברה שלי אגם מהמשפחתון של שושנה אמרה לי שדבר כזה יכול לקרות. ההורים לא זהירים, נכנסים למיטה בלי פיג'מות ובלי לשים לב מעירים את החסידה שמביאה עוד תינוק – פשוט חסרי אחריות! אני אוהב את אגם, לאגם יש חוכמת חיים. אני זוכר שפעם היא אמרה לי שקראו לה ככה בגלל ש-אגם זה מים מתוקים. אני זוכר שהסתכלתי עליה מוזר. אם כבר מים מתוקים, אז למה לא קראו לה פאנטה?

אני לא מבין מה מתלהבים מהפולש, הוא לא עושה כלום. כל היום הוא שוכב על הגב, לא זז ורק בוכה. לא שיש לי בעיה עם זה, פשוט זה נורא מציק שבאמצע שאני צועק ובוכה אז פתאום יש לי קולות רקע. מילא זה, אבל הקול שיוצא מהפולש דומה יותר לחריקת דלת מאשר לבכי, והווליום אפילו מתעלה על הקול שלי ואז כולם הולכים אליו. הלו! אני צריך לעשות קקי בחיתול שיגיע לי עד הצוואר כדי לקבל פה טיפת יחס?!

זה לא שאני מקנא, אני פשוט לא מבין מה מיוחד בפולש דמוי בובה שלא עושה כלום. אני לפחות צוחק, יודע למחוא כפיים, ולהצביע על הנורה כששואלים אותי ״איפה אור?!״ – אבל הוא, כלום. אני לא מבין ממה כולם מתלהבים. זה שהוא חדש מהניילונים זה לא אומר שהוא דגם משופר, הדבר היחידי שהוא יודע לעשות זה לישון ( ואחר כך מתפלאים למה אני נותן לו סטירה מדי פעם ובורח – אני כולה מנסה להעיר אותו).

עכשיו אני מבין את כל מתנגדי האייפונים. הפולש מבחינתי הוא גירסא חדשה. גירסא חדשה שממש לא שונה מהקודמת. הוא עדיין עושה פיפי, עדיין עושה קקי ועדיין בוכה, אז מה אם הדגם שלו הגיע הפעם עם עיניים ירוקות, אתם קהל שבוי! ובכלל, נראה לי שעבדו על ההורים שלי ונתנו להם חיקוי סיני זול. לא פלא שאחרי שמונה ימים הוא כבר התקלקל ולקחו אותו לרופא בכדי שיחתוך לו את הקצה של הכבל הטענה.

אין מה לעשות, אני מבין שאני צריך להשלים עם רוע הגזירה והחסידה כבר לא תחזור לקחת אותו. אז אין לי בעיה שימשיכו לעשות בינינו הכרות, אבל די כבר להזכיר לי כל כמה דקות שהוא אחי הקטן ואני האח הגדול – לפעמים נראה שהם חוזרים על כל דבר כמה פעמים כי הם חושבים שיש לי דימנציה. הבנתי, הוא האח הקטן שלי, אני הגדול, סגור. אני מוכן לקחת עליו בעלות ולהכיר לו את העולם מבעד לעיניים שלי.

אז אח קטן, ברוך הבא למשפחה. תדע שאף על פי שהעולם, השמש והכוכבים עדיין סובבים סביבי, גם לך מגיע תואר של נסיך, ואולי גם אתה ביום מן הימים תכתוב יומן משלך. רק תזכור דבר אחד מאוד חשוב. אתה אולי חדש, חמוד ועכשיו גם נסיך – אבל אני, ללא שום ספק בכלל, עדיין המלך.

צילום:Andrew Becraft, ברשיון CC.