יומני הנסיך – כך ניטרל תינוק בן שנה את הטרור בבית

הטרור מגיע לסלון המשפחתי. איך יתמודד תינוק בן שנה מול גל האלימות הגואה? האם יצליח להשיב את הסדר על כנו? ומה הקשר לשלומציון הכלבה? כל זאת ועוד ביומני הנסיך.

יומני הנסיך, השנה 2015, והיום החלו שיחות השלום ביני לבין שלומציון הכלבה. תקופה לא פשוטה עברה עליי ועל שלומציון, שהיא כאמור כלבה די פרוותית, מהסוג שדומה יותר לחולד עם נמשים מאשר לחברו הטוב של האדם.

שיחות השלום החלו לאחר שהסטטוס קוו העדין התפורר על רקע מאבקי שליטה בשטחי הסלון המשפחתי. זו היתה מלחמה קרה ששררה מעבר לשני קצוות השטיח. מלחמה שהחלה עם הגעתי לעולם אך קרמה עור וגידים של ממש ברגע כשהתחלתי לזחול ולהשתלט. בצורה איטית ויסודית ניכסתי לעצמי את כל החצי שטיח המזרחי המכיל אזורים אסטרטגיים כמו הכורסא הכתומה המתנדנדת, הספה והשולחן הנמוך של הסלון. מהצד השני של השטיח, בגדה המערבית, התגוררה לה שלומציון הכלבה על מיטה מלוכלכת ומרופטת ובצידה שתי קערות מים ומזון – לו רק הייתה פחות מלקקת את ערוותה ויותר משקיעה בשטחיה שלה, הייתה הופכת אותם מהר מאוד לריביירה הצרפתית של חיות המחמד.

הסטטוס קוו הזה יכל להתקיים לעוד שנים רבות, היו בינינו יחסי "חיה ותן לחיות", וניסינו למעט במגע אחד עם השני. אך לצערי כל האידיליה הזו התפרקה ביום בהיר אחד. ברוב הימים ניתן למצוא אותי משחק בסלון עם צעצוע פלסטיק כזה או אחר, לרוב מניף אותו באוויר ומטיח אותו בחוזקה על הרצפה עד שהוא מתפרק ומתנפץ  לחתיכות, אני קורא למשחק הזה "סדנה לעצבים". אך באותו היום דווקא היה בא לי לשחק עם הדובי שלי, טוביה. לקחתי את הדובי טוביה והקפצתי בידיים, זרקתי לאוויר ותפסתי לפני שנגע ברצפה וכמובן של מנעתי מעצמי את העונג הצרוף בלהכניס אותו לפה וללעוס לו את האוזן. אך שומו שמיים, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, התעופף הדובי טוביה מעבר לגבולות השטחים הטריטוריאליים שלי ונחת בחצרה של שלומציון. שלומציון הכלבה, שלא זיהתה מאיפה הגיע הדובי, התלהבה וישר החלה משחקת איתו – וכשאני אומר "משחקת" אני מתכוון לנושכת ומטלטלת אותו לכל הצדדים כמו אחרוני אנשי הביון במרתפי החקירות של השב"כ. הזדעזעתי! ככה נוהגים באזרחי מדינה זרה שעברו בטעות גבול רשמי? איפה האו"ם בכל הסיפור הזה?? איפה CNN ו-BBC?

ברגע ששיניי ננעצו בזנבה של שלומציון, עיניה נפערו בשאלה מיהו האמיץ שמבקש את תשומת ליבה בכזו אגרסיביות. היא הזדקפה והסתובבה במהירות, קירבה פניה אליי והוציאה נהמה מקפיאת דם שאם יורשה לי לצטט נשמעה כמו "ארררררררררר". נשארתי ישוב על הרצפה, הרמתי את המבט אליה ועשיתי כל מה שמנהיג גדול בן שנה היה עושה באותו הרגע והתחלתי לבכות בקולי קולות לאמא שלי. וכמצופה, למזלי, אמא הגיעה חיש מהר בכדי להרגיע את הרוחות ועצם נוכחותה הבהילה מעט את שלומציון שנסוגה במהירות לאחור לעבר מיטתה. כזו היא אמא שלי, השליטה הגדולה מעבר לים אשר מפקחת ביד רמה על כל האיזור ומדי פעם גם מרגיעה את הרוחות ומפנקת בתקציבים לקניית מיני צעצועים, כל אחד וממלכתו.

לאחר נסיגת שלומציון לא התעצלתי, והתחלתי להעמיק את השליטה שלי בגדה המערבית והכרזתי על השטחים הללו כשטחים כבושים. כל אוצרות הטבע של שלומציון התגלו לנגד עיניי, קערת האוכל שמספקת מזון לכל נתיני הממלכה שלה (זאת אומרת- פשפשים), וקערת המים, שהיא כאמור מקור החיים ההכרחי לכל שלטון. ידעתי שזו הזדמנות שאסור להחמיץ, והחלטתי על צעד מעט אגרסיבי אך בונה אמון –החלטתי להשמיד את מקורות המים של שלומציון! ממוקד במטרה, זחלתי לקראתם במהרה והפכתי את הקערה על פיה ושפכתי את כל המים על הרצפה. לא הסתפקתי רק בהרס וחורבן והתחלתי לשים פעמיי לכיוון קערת האוכל, שלומציון שקלטה את המתרחש התרוממה מהמיטה אך במקום להגן על ביתה שלה היא זינקה לכיוון הספה, אל עבר הממלכה הפרטית שלי! הממזרה לא קפצה להגן על המיטה שלה, אלא זינקה, אחוזת נקם, לתוך הצעצועים שלי והחלה ללקק אותם באקט של טרור משולח כל רסן! התחלתי לזחול בחזרה במהירות האפשרית כדי לעצור את מעשה הלינץ, אך לצערי זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ולנגד עיני התגלתה תמונה מחרידה – שלומציון בזזה וגנבה את קודש הקודשים שלי, את היקר לי מכל, את האוצר היחיד שמנחם אותי ונותן לי משמעות בתקופת הגיל הכה מאתגרת הזו – היא חטפה את המוצץ שלי והכניסה אותו לפה.

הרגשתי את ההסלמה באוויר והחלטתי שעין תחת עין, ואף על פי שעוד לא צמחו לי לגמרי השיניים אז גם שן תחת שן. הבנתי שהיא טרפה את כל הקלפים, ושאין דרך חזרה – את הטרור הזה צריך לנטרל רק על ידי ידע וכח! זחלתי לכיוון קערת האוכל שלה והפכתי גם אותה על הרצפה, זחלתי למיטה שלה שהיתה כבר ספוגה במים והתחלתי לדפוק עליה ולתלוש ממנה את נוצות המילוי של הכרית ולהעיף אותם לכל עבר. שלומציון מצידה המשיכה ללעוס את המוצץ שלי עוד ועוד וככל שהיא לעסה אותו יותר כך השתוללתי וצעקתי קריאות מלחמה אפגניות. וכך התכתשנו דקות ארוכות עד שיד גדולה תפסה אותי מהצווארון ואת שלומציון מהקולר, הרימה אותנו כמו עגורן בנמל חיפה וצעקה "חלאאאס!!!". זו היתה שוב האימא הגדולה, והיא נראתה זועמת מאי פעם.

אימא הניחה אותי בלול ואת שלומציון במיטה וציוותה שיהיה כאן שקט. זעמתי על המהלך הזה, היא כל הזמן מסתובבת בשאר חדרי הבית והמקלחות, איך היא מעזה לבוא ליבשת אחרת ולהתערב אצלנו כשהיא בכלל לא גרה כאן ולא יודעת מה שלומציון עושה לי?! אז מה אם היא מממנת אותי ודואגת לי לסיוע, אז מה אם היא מגנה עליי מהמדינות הגדולות שרק רוצות להשמיד אותי, כמו אחותי הגדולה או הדלת של המדיח כלים – זה לא נותן לה שום זכות להתערב בעניינים לא לה.

הסצנה הזו אינה חד פעמית, היא מתרחשת במחוזותינו כל כמה ימים. פעם אחת שלומציון לקחה לי את הדובי טוביה ופעם אחרת משכתי אותה מהרצועה וגררתי אותה בכל הבית כמו שק תפוחי אדמה. אף אחד מאיתנו לא טלית שכולה תכלת ושנינו אשמים במצב. זו הסיבה שאנו חייבים להחזיר את השלווה לאיזור, כי אי אפשר שאני אמשיך להסתובב בביתי שלי ולהיות בחשש מתמיד מטרור חטיפת מוצצים, ושהיא תלך במשך יום שלם עם הגב לקיר בחשש שמישהו הולך למשוך לה בזנב.

לפני עמדו שלוש אפשרויות: להשלים עם המצב הקיים ורק לנהל את הסכסוך, להכיר בריבונותה של שלומציון ובזכותה הבסיסית למעברים חופשיים ברחבי הבית או לאחד את השטחים שלי ושלה ולחיות כחברה מעורבת ואוניברסלית ללא הבדל של דת, גזע ומין. אני לא יודע מה ייצא בסופו של דבר משיחות השלום הללו. דרך ארוכה לפנינו, עוד הרבה מוצצים ייאבדו והרבה קערות מים ייהפכו, אבל מה שהכי חשוב הוא שהתחלנו לדבר. לא משנה כמה נכשלנו בעבר וכמה ניכשל עוד בעתיד, אנחנו חייבים להיות אופטימיים ולהמשיך להיאבק על מחר חדש. כי זה מה שמנהיגים עושים, נאבקים על הדברים החשובים כנגד כל הסיכויים, נלחמים בשיניים גם כשזה נראה כמו ללכת עם הראש בקיר. כי אין מה לעשות, צריך לעשות מעשה. כי אף על פי מה שנראה בשטח, כל מה שקורה כאן הוא כבר מזמן לא משחק ילדים.

צילום:Dean Wissing, ברשיון CC.