יומני הנסיך – חקירה צולבת במהלך יום הולדת שנתיים בגן

הנסיך רק רצה להעביר יום שגרתי בגן אך ההורים לפתע צצו והפריעו. איך הקטן מתמודד עם האורחים הלא רצויים, מה הוא חושב על הזר והעוגה ולמה הכל נראה כמו משפט שדה.

יומני הנסיך, השנה 2016, ומסתבר שחגגו לי היום בגן יום הולדת שנתיים. יופי. רק חבל שלא אמרו לי את זה קודם, זה היה יכול למנוע הרבה תסכול וחרדות.

הכל התחיל לאחר ארוחת הבוקר בגן, הגננת בריגיטה הושיבה את כל הילדים מסביב לחדר ורק אותי הושיבה במרכז. "משפט שדה?" תהיתי. חששתי שהיא גילתה שנשכתי את יהלי, הג'ינג'י המעצבן, בגב. "השטינקר הזה, לא יכול לקבל מכות כמו גבר" חשבתי ועטיתי על פניי ארשת פנים תמימה ומופתעת. פתאום נפתחה הדלת. אמא, אבא והאחים הנודניקים שלי הופיעו. לרגע התבלבלתי ולקח לי כמה רגעים להתאפס. לא הבנתי מה הם עושים בגן באמצע היום, האם פתחו את משפט השדה לראווה ולא אמרו לי? אולי הם המושבעים? או אולי עדי אופי מצד ההגנה?

באופן כללי אין לי בעיה שהמשפחה שלי תגיע לגן כל עוד זה בשביל להביא אותי או לאסוף אותי. אבל מה אני צריך שיסתובבו לי פה בין הרגליים ויראו איך אני מתנהג? יראו עם מי אני מדבר, עם מי אני משחק או את מי אני נושך. זו ממש חדירה לפרטיות. עד שסוף סוף יש לי פינה משלי בה אני יכול להתנהג איך שאני רוצה גם אליה פולשים? שנים שאני מטפח באדיקות תדמית של ילד דרשן וצרחן שמקבל כל מה שהוא רוצה ועכשיו הם עלולים לגלות שפה אני דווקא רגוע, ודי חמוד, ומבלי שאשים לב כבר אין מוצץ או בקבוק באמצע הלילה. אני חייב להציל את המצב!

בריגיטה הגננת ושאר הסייעות קיבלו את פני המשפחה והושיבו אותם לידי. שתקתי. לא הוצאתי הגה והתכנסתי לתוך עצמי. יצאתי מנקודת הנחה שאם לא אזוז או אדבר אז לא יוכלו להאשים אותי בשום דבר. בניגוד לטבע הצרחני שלי, הפעם אני שומר על זכותי לסתום את הפה. בריגיטה החלה לדבר וכל כמה משפטים היא הסתובבה והצביעה עליי תוך כדי שכולם מוחאים כפיים ובתגובה אבא שלי מצלם – כנראה זה נאום הפתיחה של התובעת. ככה זה נמשך דקות ארוכות, בריגיטה מדברת, מצביעה, כולם מוחאים כפיים ואבא מצלם – בדיוק כמו ניסוי הכלבים של פאבלוב, ברגע הישמע מחיאות הכפיים אבא הפעיל את המצלמה בתגובה לא רצונית. "מעניין אם אני יכול להשתמש בזה בכדי שיביא לי במבה" חשבתי לעצמי.

לאחר שנגמרו השירים והסיפורים נראה שהמשפחה שלי החליטה להעלות הילוך. אמא הוציאה מהתיק שלה מעין חישוק קטן, עם כל מיני פרחים עליו וניסתה לשים לי אותו על הראש. מיד ידעתי! זה קורא מחשבות! הם לא בוחלים בשום אמצעים החבר'ה האלה! חששתי מאוד שהם יגלו שאני זה שנשכתי את יהלי. אז החלטתי להקדים תרופה למכה ולפעול בעצמי לפני שמניחים עליי את קורא המחשבות. עצרתי, הסתכלתי על אמא, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את ארובת הפה שלי בקול כל כך חזק שלא היה מבייש אפילו את הסירנות של פיקוד העורף בצוק איתן.

אפילו החלונות רעדו. אך אמא לא נרתעה.

היא היתה נחושה לשים עליי את קורא המחשבות. כנראה ששנים של התמודדות עם זעקות השבר שלי בבית, באוטו ובקניון עשו את שלהם והיא גיבשה חסינות לדבר. אני מצידי לא עצרתי. זזתי מצד לצד. ניסיתי לברוח מהחקירה האלימה, ואמא המשיכה לרדוף אחריי ולנסות לשתול עליי את חישוק האימה. התרוצצנו כמו חתול ועכבר, אך לאחר כמה רגעים היא נעצרה, הסתכלה עליי בפנים מלאות אכזבה והתייאשה. קורא המחשבות חזר לתיק. כשקלטתי שהשטח נקי נרגעתי, הבנתי שהחקירה נגמרה ותיכף יעזבו אותי לנפשי ואוכל לחזור לחצר המשחקים עם תיק פלילי נקי מכל רבב.

אך לצערי זה היה השקט שלפני הסערה. אבא התרומם והביא קופסא עטופה מקצה הכיתה. מיד ידעתי, זו מכונת אמת! אמא ואבא דרשו שאקרע את העטיפה ואפתח את הקופסא אך סירבתי. גם רוצים לחקור אותי וגם שאעזור להם? בחיים לא. בתגובה הוצאתי מהארכיון שלי סצנת בכי רמה 4, רמה השמורה רק למקרים של קקי גב או כשאחותי אוכלת בורקס ולא נותנים לי גם. בכיתי תוך שניות כדי שלא יחשבו אפילו לנסות לשכנע אותי. ואכן, הם מהר מאוד הבינו שאני לא הולך לשתף פעולה, אז אימא הסירה את העטיפה בעצמה והתגלה לפניי מחזה מרהיב – משחק של מרוץ מכוניות. כשראיתי אותו התלהבתי כל כך, אך מהר מאוד חשש התפשט בגופי, הבנתי שזו יכולה להיות השיטה שלהם והם בכלל רוצים לשחד אותי בכדי שאודה בפשע. או אולי שתלו בו מיקרופונים בשביל להקליט ולהפליל אותי כשאתרברב עם החברים על הנשיכה המפורסמת. עזבתי את המשחק, אני לא הולך לגעת בו ולמכור את החופש שלי בשביל תענוגות שכאלה.

פתאום כולם קמו, התאגדו סביבי, והרימו את הכיסא שלי למעלה כשעודני עליו. "חוטפים אותי!!" חשבתי, הרגשתי שאין יותר מפלט ושהם השתגעו לגמרי. הם לא הצליחו להוציא ממני את המידע אז הם פנו להליך מזורז וזורקים אותי לכלא. החזקתי את הכיסא חזק, ניסיתי לתכנן את המהלכים הבאים שלי בחוכמה, ניסיתי לתכנן איך אני נס על נפשי ובורח לסבתא – היחידה מהמשפחה שנשארה שפויה. למזלי, אחרי שהרימו והורידו אותי מספר פעמים הם עצרו, והניחו אותי בחזרה. "כנראה התחרטו" חשבתי, בטח יש תפוסה מלאה בכלא הילדים כרגע – יש הרבה נשיכות בגן לאחרונה, כנראה קודמיי לפשיעה עדיין לא סיימו לרצות את עונשם.

ברגע שחזרתי לקרקע חשבתי שזו הזדמנות פז לברוח אך לפתע נכנסה הגננת בריגיטה עם עוגה גדולה והציבה אותה מולי. הסתכלתי על העוגה וחשבתי לעצמי שתמיד אפשר לברוח אחרי שאזלול חתיכה קטנה, גם ככה אי אפשר להימלט על קיבה ריקה, לא יהיה לי מספיק כח לברוח. אז המתנתי. למען האמת, לא הבנתי כל כך על שום מה העוגה. מעט חששתי ששמו בה סמים מאלחשים כדי שאתחיל לזמר אך בשלב הזה כבר הייתי כל כך רעב ומותש שלא היה איכפת לי לאכול את העוגה ולהודות גם שרצחתי את ארלוזורוב. אז כיביתי את הנרות כמו שביקשו ממני והתחלתי לאכול מהעוגה שהוגשה לי. זיכרון המום של סיטואציה דומה היכה בי, הרגשתי שהייתי בסיטואציה הזו בעבר אבל לא הצלחתי להצביע בדיוק מה זה היה. זכרתי שזה היה קשור לחגיגה כלשהי. ופתאום זה הכה בי! הכל התחבר! "אמא ואבא של שבת!" זה מה שקורה פה היום. אבל רגע, איפה החלה? והכיפה? והרבנית? לא לא, זה לא אמא ואבא של שבת. זה משהו אחר.

לאחר שסיימנו לאכול את העוגה נפתח שולחן אבירים וכל הילדים ואני התייישבנו מול צלחות מסודרות מיני מטעמים ומתוקים. אחרי ששבענו והיינו מבושמים מסוכר ופחמימות לקחו אותי ונתנו לי לחלק לכל ילד שקית קטנה עם מתנה. ואז זה היכה בי שוב. הבנתי בדיוק איפה אני נמצא, האירוניה של הסיטואציה הזו היתה ברורה לי בדיוק כמו בשנה שעברה. האירוניה בה אני מחלק את המתנות במקום לקבל את המתנות הזכירה לי הכל. יש לי יום הולדת! החגיגה הזו בשבילי! יש!

אוי, כמה הוקל לי באותו הרגע. אין משפט, אין עונשים, ואף אחד לא עלה עליי. בסך הכל עוד פעם חגגו ששרדתי שנה שלמה. בטח בבית מחכות לי עכשיו עוד מתנות ופחמימות. שמחתי. עברו כמה דקות וההורים שלי נעמדו והלבישו עליי את המעיל, "הולכים הביתה" הם אמרו. אמרתי להתראות לכולם ותודה רבה. בדמי זרם כל כך הרבה סוכר שהרגשתי אהבה עזה לכולם ורצון בלתי נשלט לחבק אותם. ביציאה מהגן נתקלתי ביהלי, הג'ינג'י המעצבן. סימנתי לו עם היד שאוי ואבוי לו אם ידבר, קרצתי לו ויצאתי מהדלת. אין מה לעשות, הילד הזה צריך לדעת שמעתה והלאה הוא צריך להיזהר יותר. הרי עכשיו אני כבר בן שנתיים, ומבין כל שאר הדברים זה גם אומר שיש לי יותר שיניים.

מזל טוב לי!

צילום:Leonard J Matthews, ברשיון CC.