יומני הנסיך – בוחן פתע לתינוק בטיפת חלב

להגיע למקום חדש ולענות על שאלות מבלי להתכונן לכך בבית זה אירוע מלחיץ. זה מה שקרה לנסיך שלנו בטיפת חלב. אך בסוף, כמו תמיד, הוא הצליח להגיד את המילה האחרונה.

יומני הנסיך, השנה 2016, ועדיין בטיפת חלב לא קיבלתי לשתות אפילו שוקו. איזה מין בית קפה קורא לעצמו "טיפת חלב" ואפילו מים לא מציעים לך. מההתחלה לא אהבתי את המלצרית שקיבלה אותי ואת אבא מהסיבה הפשוטה שבמקום להגיש לנו תפריט וטושים לצביעה, היא ישר החלה למדוד לי את הראש עם סרט מדידה. אפשר לסכם את זה בכך ששום מערכת יחסים טובה לא צמחה ממפגש עם מישהי שמצהירה בקולי קולות שלילד יש ראש גדול. גברת מלצרית, לילד יש ראש גדול בגלל כל השכל שיש לו בפנים. כן? הוא לעומתך לא עובד בתור מלצר במקום שלא מגיש אפילו נס על חלב.

נהייתי מבולבל ורעב. במקום להגיש אוכל, המלצרית רק מדדה אותי והמשיכה לחלק לי עוד ועוד ציונים, וזה אפילו מבלי שנתנו לי הזדמנות להתכונן למבחן הזה מבעוד מועד בבית. היא ביקשה מאבא שלי, שנראה כנוע וצייתן מתמיד, להוריד לי את הבגדים, למדוד לי את הגובה, ולשקול אותי כאילו הייתי שק תפוחי אדמה. אחרי שהיא אספה את כל הנתונים, היא חזרה למחשב, ובמקום לרשום את ההזמנה שלנו היא הצהירה שגם בגובה וגם במשקל אני מעל האחוזון. באותו הרגע הבנתי, היא לא רוצה לשרת אותנו ולהביא לנו אוכל בגלל שאני שמן! אלוהים אדירים, כל הסיפור עם מקדונלדס והקלוריות השתלט גם על ארוחות הבוקר ועכשיו לא מוכנים לשרת אפילו תינוק בן שנה שמנמן. וגם למה להעליב? אז מה אם אני חובב מתוקים, היא הסתכלה בכלל על הגודל של אבא שלי? עם גנים כאלה לאף אחד אין סיכוי להיכנס לסקיני ג'ינס!

אבא שלי התחיל לדבר עם המלצרית אך לא הצלחתי לשמוע מה הוא אומר, כנראה שהוא ניסה לשכנע אותה בכל זאת להביא לנו אוכל. היא בתמורה החלה לשאול את אבא שלי שאלות על ההתנהלות שלי בבית, האם אני יודע איך עושה דג, איך עושה שפן ואיפה האור. כנראה שיש סף קבלה לבית קפה הזה ורק אם אוכיח את עצמי אז אזכה לקבל פה איזה בייגל טוסט. אבא שלי התרברב ואמר שבוודאי שהתינוקי שלו יודע לעשות דג ושפן. הוא הסתובב אליי ושאל אותי בעיניים פקוחות לרווחה "מתוקי, איך עושה דג?!". חמוד האבא הזה. הסתכלתי עליו ולא זזתי. אני לא משתף פעולה עם המוזרה הזו. אם הייתי רוצה שיתנו לי אוכל רק כשאני עושה טריקים אז הייתי מבקש במנילה של גן עדן להיוולד בקרקס. הוא ניסה לשכנע אותי שוב, אפילו עשה בעצמו עם הפה כאילו הוא דג ואני בשלי, לועס את המוצץ ולא מזיז עפעף. אבא התחיל להזיע. הוא ניסה שוב, הפעם עם יותר קולות ותנועות, ואפילו פתח את הפה שלו עוד יותר ודיבר ממש לאט "א-י-ך  ע-ו-ש-ה  ד-ג?!" – הסתכלתי עליו באדישות ואז עשיתי מה שהיה נראה הכי הגיוני באותו הרגע, ופשוט דחפתי לו את המוצץ שלי לפה. או! עם המבט המופתע והמוצץ בפה שלו ככה בדיוק נראה דג!

אבא שלי הבטיח לגברת טיפת חלב שאני בבית דווקא כן עושה כמה צעדים אבל לא נראה שהיא מאמינה לו. היא אמרה לו שבטווח של שלושת החודשים הבאים אני צריך כבר ללכת לגמרי ולפי האחוזונים רוב הילדים בגילי כבר בשלב הזה. מה שהיא לא מבינה זה שאני לא מהתינוקות שמאמצים מוקדם כל גחמה, כמו שלא הסכמתי לטעום קולורבי בגיל חצי שנה כך גם לא אתחיל ללכת ברגע שהרגליים והשיווי משקל שלי מוכנים. אני קודם נותן לשאר הילדים בפעוטון ליפול ולהתרסק על הרצפה, ורק אחרי שאני מבין בדיוק איך המנגנון הזה עובד אז אני מתחיל לעשות את המהלך – אני לא רץ לשום מקום. תרתי משמע. זו בדיוק הסיבה שאני עדיין מכניס לפה רק את האייפון 5 של אמא ולא את האייפון 6 החדש של אבא, קודם שיתקנו את כל הבאגים ורק אח"כ אני מוכן להשתדרג למכשיר החדש.

אבא הרים אותי בחזרה והתיישב מול המלצרית בשביל לתאם יומנים. הוא הזמין מקום לחודש הבא ורשם ביומן "חיסון משושה". לא הבנתי למה הוא הזמין שוב מקום לבית קפה המוזר הזה אבל הנחתי שמשושה זו כנראה ארוחת טעימות בעלת שש מנות אז לא הפרעתי לו. קמנו ללכת ואבא שם אותי בעגלה. הוא פתח את הדלת, סובב את העגלה בשביל לצאת ועיניי נפגשו עם עיני המלצרית. היא נראתה עייפה ולא מרוצה. בדרך החוצה היא חייכה אליי חיוך מאולץ ואמרה "ביי ביי תינוקי, תעשה שיעורי בית לפעם הבאה, טוב?". אז אני בתגובה הרמתי את היד, נופפתי לה לשלום בחזרה וקראתי בקול "ביי ביי! ביי ביי!" תוך כדי הפרחת נשיקה לאוויר וקריצה. היא לפתע התעוררה ולא הבינה מה היא ראתה עכשיו. כן גברת מלצרית, אני קובע מה אני עושה ומתי אני עושה – איך זה מסתדר לך עכשיו עם האחוזונים? הא?!

צילום:Donnie Ray Jones, ברשיון CC.