ואם חס וחלילה ייצא לנו תינוק שעיר ומכוער?

אני לא כל כך מבין למה צריך לראות הדמיות של העובר בתלת מימד, מצד אחד לא רואים כלום ומצד שני צריך להתלהב כמו ההריונית כדי שלא להרוס לה את החוויה. אי אפשר לחכות בסבלנות ללידה ולהיווכח ביופי שלו בעצמנו? ומה נעשה אם הוא ייצא מכוער, גמד, קירח ועם משקפיים?

שש בערב, אמצע איילון, אישה בהריון מתקדם ובעלה העצבני עושים דרכם הביתה מסקירת מערכות. אלוהים יודע למה קוראים לאיילון כביש מהיר כשיש בו רק פקקים והמהירות הממוצעת היא תמיד 30 קמ"ש. באותה מידה יכלו להציב בצדדים כמה מתקני שעשועים ולהכריז עליו כרחוב הולנדי, גם ככה מרוב שהנסיעה איטית הוא הכביש הכי בטיחותי בארץ לילדים. הסבלנות שלי מתפוררת אט אט אך אהובתי שלווה ומחויכת. היא לא מפסיקה לבחון את התמונות שקיבלנו מהסקירת מערכות ולהתפעל מכך שהטכנולוגיה של היום מסוגלת לצלם את הילדים עוד לפני שנולדו – אותי לא מרשימה טכנולוגיה שכזו, לעומת זאת אם היו ממציאים אפשרות לצלם את הילדים במסיבת חנוכה מבלי להיות שם – זה כבר סטארט-אפ שהייתי משקיע בו. כאמור, עם ישראל ואנוכי עומדים בפקק וחיי עוברים לנגד עיניי תוך כדי שהקריינית של WAZE מודיעה לי שאני בפקק – תודה רבה באמת, את זה אני יכול לראות בעצמי.

אהובתי לא מתייחסת למבט העגום שלי וממשיכה להתרשם גם מתמונות התלת מימד שהגניקולוג הדפיס במיוחד בשבילנו. אני די מנסה לשתוק ולא להרוס לה את החוויה, אבל קשה לי להתלהב לנוכח העובדה שאני לא מזהה כלום בתמונה. מבחינתי צילמו שם כדור טניס פגום ומרופט בתאורה לא מחמיאה – אני לא מזהה לא עיניים, לא אוזניים, כלום – פשוט כדור טניס עם מעט גוף, שככל הנראה מישהו זרק לכלב שלו לשחק איתו לכמה שעות בשביל שיהיה אפשר לצלם ולמכור לזוג ההריוני והמאושר. הגניקולוג סיפר לנו סיפורי מעשיות שאלו תמונות תלת מימד של העובר שבבטן, אבל מה עוצר אותו מלצלם פעם אחת ולחלק את אותה התמונה לכל המטופלים? אני לא מצליח להבחין כמה הילדה בת ה-4 שלי דומה לי, אז על אחת כמה וכמה יהיה לי קשה להוכיח שכדור הטניס הוא צאצא שלי ולא איזה צילום רחם של אם פונדקאית מאורוגוואי.

החרדה המתפשטת היא לא עליי, אלא עליו. אני חרד בשבילו. כל הזמן אנחנו שומעים שילדים זה עם רע ושאין להם בעיה להעליב, אבל בתכלס זה שטויות, גם מבוגרים וזקנים הם רעים. ולא חסרים האנשים שיבואו ויגידו ליד הפעוט, "חשבתם אולי לטפל בבעיה שלו?״, תוך כדי שהטיפשות שלהם נופלת על האוזניים הסקרניות שלו. אין מה לעשות, אנשים תמיד ידחפו את הראש לעניינים שלא שלהם, ולעיתים נראה שככל שאתה פחות קרוב למישהו, ככה תהיה לו פחות בעיה להעיר ולומר מה שהוא חושב. וזה לא רק לגבי מראה חיצוני – לאנשים אין בעיה גם להעיר ולהביך על מוגבלויות, פגמים בגוף, בדיבור, בהתנהגות, ובעצם על הכל. החרדה שלי היא לא מהמבוכה שתגרם לי, אלא מהמבוכה שתגרם לגוזל הקטן שלאו דווקא יידע לחסום את ליבו מהרעל של האחרים – אני מוכן לספוג פי אלף יותר השפלות ומבטים מביכים ורק שזה לא יהיה על הילדים שלי.

בין אם נרצה ובין אם לאו, מראה חיצוני מקטלג אותנו. ובתור ילד שהיה חוזר מבית הספר כשמאחוריו מקהלת ילדים שצועקת ״אתה שמן!״, אני יכול להעיד שהקיטלוג הזה אף פעם לא התאים לי. על אף שהעולם שלי באותם שנים היה רחב יותר מהקילוגרמים העודפים שלי, לאותם ילדים לא הייתה בעיה ללכת אחריי יום יום ולהזכיר לי שאני שמן – נו באמת, כאילו שלא ידעתי. וזה לא רק הם. לאורך הילדות, היו הרבה אנשים זרים שחשבו שהם חכמים מספיק בשביל לייעץ לי ולכוון אותי איך לרדת במשקל, מבלי לבקש אפילו פעם אחת רשות להיכנס לי לורידים. חוצפנים, כל מה שרציתי באותם רגעים היה פשוט לעוף מהמקום, לא לשמוע אף אחד ולא לחשוב על זה יותר. האבסורד הוא שבאותם רגעים לא הרגשתי שהעלבון חודר פנימה – בתור ילד אתה לא חושב במושגים כאלו. אני מניח שעם הזמן השריטה התחדדה והעמיקה, אבל למען האמת לא הרגשתי כלום ולמזלי אין כאב שפרוזן יוגורט ומנת פלאפל לא יכולים לרפא. לעומת זאת, היום כן כואב לי. אני מתעצב כשאני נזכר בדמות שלי, של הילד הקטן שחוזר מהבית ספר. הילד שהתעקש להמשיך הלאה במצבים האלו. קשה לי לראות אותו כך, בא לי לצאת ולהגן עליו. לבוא ולהניח עליו יד אבהית וללחוש שהכל יהיה בסדר, לפעמים לא צריך יותר מזה.

הנטייה שלנו המבוגרים לגונן על ילדינו היא מבורכת אך גם לעיתים מעוורת. אנחנו נוטים להתרכז בקושי שלנו לצפות בסיטואציות הללו ואנחנו שוכחים שהקטנים גם הם אנשים, והם עדיין מתנהלים בתוך עולמם שלהם – הם מביטים, מרגישים, חושבים ומתייעצים בינם לבין עצמם לגבי כל חוויה שנקראת בדרכם. וכמו דמותי הצעירה, וכמו הרבה ילדים אחרים, לרוב הם יוכלו להתמודד עם הצרות האלו לבד. זה מה שאני עשיתי בתור ילד, ונראה לי שכך גם הרבה מחבריי – התמודדנו והמשכנו הלאה מבלי לחשוב יותר מדי, ויתרה מכך, גם לא חשבנו על עצמנו בתור ילדים. ואם חלילה אותם הילדים שלנו באמת לא יוכלו להתמודד, והקושי יהיה גדול מדי לעולמם הקטן, אז בדיוק פה מגיע השלב שהמבוגרים צריכים לצעוד קדימה – להתייצב, לעטוף, ולפעול למען ילדינו. כל עוד זה לא קורה, כל שעלינו לעשות הוא פשוט להיות שם בשבילם – כי הם פשוט יודעים להתמודד עם זה לבד.

זה לא באמת משנה אם ייוולד תינוק יפה או מכוער, מושלם פיזית או עם פגמים נראים לעין. מה שהכי חשוב שהוא ייוולד בריא – עם כל השאר אנחנו כבר נדע להסתדר לבד. אבל אם אפשר, אני עדיין מבקש שבמידה ותיוולד ילדה אז רצוי שתיקח את היופי מהאימא. ואם זה בן אז שיהיה דומה יותר לאבא הגדול שלו, ככה כל אחד מקבל את הפרופורציות המתאימות לו. אם ייוולד בן והוא ייקח את הגנים של האמא זה גם בסדר, אולי הוא יהיה קצת נמוך אבל עדיין יהיה לו יופי עוצר נשימה. מצד שני, פחות מתאים שתיוולד בת והיא תיקח את הגנים שלי – בשום נקודה בהיסטוריה האנושית לא היה קל לבחורה גדולה בגובה מטר ותשעים להשיג זיווג הולם, ואם כל הכבוד לסיכויים להתברג בנבחרת ישראל בכדורסל, אני עדיין מעדיף שהיא תצטרך ללכת עם עקבים. הכי גרוע יהיה אם היא תיקח לא רק את הגובה שלי, אלא גם את המשקל העודף והראש הגדול שלי. נו שווין, כנראה אנחנו באמת לא יכולים לגונן בפני הכל, ורוב הסיכויים שההתמודדות הזו תהיה באחריות שלה בלבד. ואם וכאשר היא תתקע עם ראש גדול כמו שלי, אני מקווה לפחות שיהיה לה בתוכו הרבה שכל, ולו רק בשביל שתבין איך להתמודד עם כל הבלגן הסתמי הזה.

צילום: Louise Helen, ברשיון CC.