הטיפול ההזוי שקיבל חבר עם בעיות פוריות

חבר עם בעיות פוריות מנסה טיפול הזוי ומוזר בשביל להצליח להביא ילדים לעולם. תוך כדי הוא מבין שברגעים הקשים ביותר אנו נסכים לעשות הכל בכדי להשיג את המטרה שלנו.

מספר שבועות עברו מאז שדיברתי לאחרונה עם חבריקו. נראה שהוא ואישתו לקחו כמה צעדים אחורה והתרחקו מכל החברים ברגע שהתבשרו על בעיות הפוריות שלו. ניסיתי להתקשר אליו אך בכל הפעמים לא היתה תשובה, כנראה היה עסוק או סתם לא התחשק לו לדבר. זו גם הסיבה למה כל כך התפלאתי שהוא התקשר אליי הערב וקולו היה מעט נרגש, אפילו קצת שמח.

"אחי, הלכנו היום לחד-גדיא!" הוא צהל לפני שהספקתי לשאול לשלומו. התבלבלתי קלות. ניסיתי להבין שוב לאן הם הלכו, "זה לא לאן, זה למי! קבענו תור לדוקטור חד-גדיא, והערב נפגשנו איתו!" הוא הסביר כאילו זה מובן מאליו. מסתבר שאישתו של חבריקו קראה עליו באינטרנט והוא נחשב לנטורופת גדול שעזר להמון גברים עם בעיות פוריות. "אמממ… ואתה באמת מאמין לשטויות האלו?" שאלתי בהססנות והבנתי שמהצד השני של האפרכסת יש בחור שמוכן לעשות הכל בשביל שהם ייכנסו להריון, וזה לא היה משנה אם זה דוקטור חד גדיא או דוקטור בתרי זוזי – העיקר שהזרעונים יגיעו לביצית.

אני מכיר את חבריקו, הוא אדם פרקטי, ודי התקשתי להאמין שהוא משתף פעולה עם הנושא הזה. לא היה צורך בחקירה ארוכה בכדי לגרום לו להודות שלא ניתנה לו ברירה. מהרגע שהתוודעה לבעיות הפוריות, אישתו הסמיכה את עצמה לתפקיד קצינת המבצעים והוא נותר בתפקיד עכבר המעבדה. מהבוקר ועד הערב היא חיפשה באינטרנט אחר מאמרים, פורומים וכתבי עת בנושא, ושמחה לגלות שעל אף המצב הגרוע הם די ברי מזל כי בעידן של היום יש הרבה שיטות וטיפולים שיכולים לעזור – לצערו, בתור מי שנושא את הבעיה לא נותר לו אלא לגלגל עיניים ולהסכים בהכנעה לכל טיפול או תרופה שנקראה בדרכה. מאז החלה בעבודת התחקיר נאסר עליו להניח את הלפטופ על הברכיים מחשש לחימום יתר של האשכים, לחמם אוכל במיקרו מחשש לקרינה בפנים והופסק לו המנוי לקאנטרי מחשש ששוב פעם יקבל כדור טניס לאיזור הרגיש באמצע משחק. "אז כל עוד יש סיכוי שהדוקטור הזה יעשה לנו ילדים וגם יחזיר לי את המנוי לקאנטרי – אני בעד!" כך אמר ואני הסכמתי שבאמת אין מה להפסיד.

חבריקו המשיך וסיפר איך נסע עם אישתו לביתו של דוקטור חד-גדיא במעלה צוריאל אשר על קו הגבול. הוא עצמו היה נרגש ולא אחת התפעם מהנוף ומהעובדה שבנסיעה קצרה אחת הדרך העירונית משתנה אט אט לדרך שוממת, מלאה בסלעים ובשלטים בערבית. כשהצביע על כך בחרדה לאישתו היא ענתה בתגובה "מה יש לך? אנחנו עדיין בפתח תקווה!".

הם נכנסנו דרך שער החצר והלכו בשביל הארוך לכיוון הבית, משני צידי השביל היתה גינה יפה של חול, חצץ ועשבים  שוטים שפעם האחרונה שהשקו אותם היתה כנראה כשגורודיש חצה את התעלה. זו היתה סביבה כל כך מרתיעה שאישתו נצמדה אליו והחזיקה את ידו תוך כדי שהוא מנסה להסתתר מאחוריה. הם הגיעו לדלת, דפקו עליה וחיכו. דממה שררה. הם שוב דפקו על הדלת וחיכו, אך אין מענה. בשלב מסוים חבריקו דפק בטעות חזק מדי עד שנראה היה כאילו בעט בדלת והיא עפה ממקומה. מולו התגלתה ילדה קטנה ודתיה שהסתכלה עליו כלפי מעלה. הוא התכופף אליה במבוכה ושאל "היי, פה זה חד-גדיא?" אך לפני שסיים את המשפט הילדה הקטנה ברחה פנימה והם נותרו בתוך הצריף החשוך, שוקלים בינם לבין עצמם האם לסגת אחורה במהירות או פשוט לברוח בצרחות כל עוד נפשם בם.

"ברוכים הבאים זוג צעיר", נשמע קול חרישי ועמוק מתוך חשיכת הבית. מרחוק התקרבה דמות של אדם מבוגר, לבוש בגדים שחורים ומאובקים עם כיפה גדולה וזקן ארוך מאוד. "בואו, היכנסו", הוא סינן בשקט וטרק אחריהם את הדלת כמי שמבהיר שאין לאן לברוח. הוא הוביל אותם לחלל גדול וריק אשר הכיל ארון ספרי קדושה ושולחן קטן בפינתו. "שבו!" הוא פקד. והם, כצאן לטבח, התיישבו בשתיקה.

חד-גדיא התיישב מולם, הסתכל עליהם, שתק ואז לקח דף לבן והחל לכתוב. לפתע הוא הרים מבטו, הסתכל על חבריקו ושאל "מה הבעיה?". לפני שהספיק לענות קפצה אישתו והחלה לשאת בהתלהבות את נאום חייה על בעיית הפוריות שלו ומצבו הגופני. היה חסר רק שהיא תוציא לפטופ עם מצגת ותסביר בליווי שקופיות וריקוד אומנותי איך הזרעונים שלו מבולבלים ולא מצליחים להגיע לביצית הבודדה והעצובה שלה. לאחר שהיא סיימה להציג גם את תדפיסי קופת החולים, פנקסי החיסונים ואת התמונות מקורס הצלילה האחרון שלהם באילת, חד-גדיא עצם את עיניו והחל ללטף את זקנו באיטיות.

עברו כמה שניות ארוכות של עיניים עצומות וליטוף זקן ולפתע הוא פקח את עיניו, הישיר מבט של ינשוף רוגז ושאל "איך קוראים לכבודו?" – כל אותו הזמן פניו של חד גדיא הביעו אי שביעות רצון, דבר שהעלה בזכרונו של חבריקו את הבעות הפנים של אימו, בכל פעם שחזר מבית הספר עם תעודת סוף השנה. חבריקו מסר את שמו, חד-גדיא נשם עמוק, ואז פנה לאישתו תוך כדי דפיקת אגרופו בשולחן "מהיום את תקראי לו 'צחיה'!". חבריקו ואישתו קפאו במקום, ראשית לא הבינו למה הוא עצבני כל כך ושנית לא הבינו מי זה "צחיה".

לפני שהספיקו לעכל את בשורת החלפת השם, התחיל חד-גדיא לצרוח בקולי קולות "רוחה!! רוחה!! בואי הנה, רוחה!!" ומהדלת צצה בדילוגים קלילים אישה חייכנית וגדולת מימדים, לבושה בסינר ומטפחת על ראשה אשר החזיקה בידה מגש פלסטיק ישן ועליו מגבת מטבח, כוס מים ומחט. רוחה הניחה את המגש על השולחן ולפתע חד-גדיא חטף את ידו הימנית של חבריקו במהירות ודקר את האגודל שלו עם המחט. לפני שהספיק לצעוק "תגיד, אתה מטורף?!" קירב חד-גדיא את הדם המטפטף מהאצבע לתוך הכוס והמים החלו להתמלא בצבע אדום. הוא עטף את האצבע במגבת והחזיר לו אותה. חד-גדיא ורוחה בהו בכוס האדומה מספר שניות, התלחששו ביניהם ולבסוף הדוקטור קבע "יש לך בעיה בדם, אני גם מרגיש את זה בקור של הידיים הקטנות שלך!". חבריקו סיפר לי שבאותה נקודה רצה לענות שקודם כל הידיים שלו לא קטנות, ודבר שני הידיים קרות בגלל שחורף בחוץ, יורד גשם, וגם מכיוון שכל הדרך הם הדליקו מזגן כי היה להם חם מהחרדה שמחבלים יגלגלו עליהם סלעים מאיזו גבעה. אך בסוף הוא החליט שזה ויכוח עקר והמשיך לשתוק.

דוקטור חד-גדיא הוציא עוד דף. הפעם הדף היה מלא ברשימת תרופות והדוקטור החל לסמן V ליד כל תרופה. "אני רוצה שתיקח את זה 3 פעמים ביום, את זאת לפני השינה, 2 קפסולות אחרי פיפי של בוקר…" ועוד. בשלב מסוים היו יותר סימני V על הדף מאשר שמות של תרופות מה שגרם לחבריקו לתהות למה הוא לא נתן לו פשוט את כל הרשימה וזהו. חד-גדיא הושיט את הרשימה, ברפרוף ראשוני חבריקו ספר כ-20 סוגי כדורים שונים. "עד מתי אני צריך לקחת את כל התרופות האלו?" שאל וחד-גדיא ענה מבלי להרים מבטו, "עד מתי שאני אגיד לך". ולא הוסיף יותר מילה.

חד-גדיא הוציא שוב דף לבן תוך כדי שהוא מביט בחבריקו במבט מאוכזב. "אתה לא אוכל טוב!" קבע והחל לשרבט במרץ. "אסור לאכול: עגבניה, חציל, כרוב…", עד פה זה נראה בסדר, גם ככה חבריקו לא היה חסיד של ירקות, "… חלב, יוגורט, גבינות, קפה, סוכר…" פה כבר עלה חשד שהכיוון של חד-גדיא לא הולך להיות טעים במיוחד, "… מלח, עוף, בשר אדום, בשר לבן, פסטה, אורז, ולחם לבן", ועכשיו חבריקו כבר קיבל את רוע הגזרה והבין שחוץ ממים אסור לו להכניס שום דבר לפה. כששאל "אז מה כן מותר לאכול?", חד-גדיא חייך וענה "כוסמת ודוחן".

"כוסמת ודוחן זה לא שמות של ציפורי שיר??" קטעתי לפתע את הסיפור. "ומה עם הנפש? הוא לא נתן איזה ממתק או במבה?", שאלתי וחבריקו ענה שבשביל הנפש מותר לו לנשנש עלי סלרי. פה הבנתי שהסיפור הזה לא הולך ומשתפר וכנראה שגם אצל הגברים אפשר להגיד שבצער יילדו בנים.

חבריקו המשיך את הסיפור ואמר שחד-גדיא הוציא עוד דף לבן והסביר "ועכשיו אני רוצה לתת לך מספר הוראות ומטלות יומיומית", תוך כדי שחבריקו תוהה עוד כמה דפים לבנים ויערות גשם הם ישחיטו עד שיצליחו להיכנס להריון.

ההוראה הראשונה היתה שאסור לחבריקו לעסוק בשום פעילות גופנית. "יש לך מבנה גוף עדין", הבהיר וחבריקו כמעט קפץ באותו רגע לנשק אותו מרוב אושר. סוף כל סוף היה לו אישור רשמי להתבטל ולא לעשות כלום. בנוסף, חד-גדיא הדגיש כמה חבריקו לא רגוע ושיש לו נטייה לאגור דברים בבטן. הוא טען שהמטען הגנטי שברירי ושהוא לוקח יותר מדי ללב. כשנשאל לפי מה הוא הסיק זאת הוא השיב שהוא פשוט רואה. חבריקו שתק, עם תשובות כאלו באמת אין יותר מדי מה לעשות. חד-גדיא בחן אותו שוב מכף רגל ועד ראש ולפתע הרים את ראשו וידיו לתקרה וצעק בהתרגשות "אתה צריך לרקוד!!". לאחר כמה רגעים הוא נרגע והסביר שהדרך הטובה ביותר לשחרר את לחצים היא על ידי ריקוד. חבריקו ניסה להשוויץ שמאז ומתמיד נמשך לריקוד ואף היה ידוע בגיל נעוריו כאחד שמפזז במועדונים, אך בשנים האחרונות העניין נזנח, ואולי זה סימן משמיים שעליו לחזור לרחבת הריקודים בסופי השבוע במקום לצפות בחדשות בפיג'מה.

חד-גדיא התעלם והמשיך במשנתו. הוא הסביר שיש לנוח רוב היום ולישון לפחות שמונה שעות בלילה, וזה משום שהגוף צריך לבנות את עצמו. חבריקו הסכים עם ההוראה החמורה הזו בחיוך רחב ואף ביקש להרחיב את ההוראה ולאסור גם ביצוע  מטלות כגון כביסה, שטיפת כלים, ניקיונות, קניות בסופר ועוד. חבריקו הביט באישתו שנראתה כעוסה ואמר בתמימות "מה, הכל בשביל הילדים, לא?", ובתגובה אישתו הצטרפה לחד-גדיא וגם היא החלה להתעלם ממנו.

חד-גדיא הוסיף ואמר שיש לעשות נשימות כל ערב – הוא הדגים וביקש מהשניים לנסות בעצמם. הם התחילו להתנשף בקצב אבל במקום נשימות התפתח ביניהם דיון קצר האם צריך לשאוף מהפה או מהאף, הדיון הקצר התפתח מהר לויכוח קצר שלבסוף נקטע על ידי חד-גדיא שאמר שכך בטוח חבריקו לא יירגע.

מעבר לנשימות, חד-גדיא דרש שתי הפסקות של רבע שעה במהלך יום העבודה. הוא הדריך וייעץ להסתובב במסדרונות, בחניה, בעליית הגג ובכל מקום שניתן להיות בו לבד ולהירגע. חבריקו קצת סלד מהרעיון של הסתובבות מתחת לבניין של העבודה מחשש שיעצרו אותו על שוטטות, ולכן גמר בליבו שעליו לעבור למקום פרטי ושקט יותר והחליט שיירד לרכבו שבחניון התת קרקעי וינמנם בו כחצי שעה.

לאחר כל ההוראות הללו חד-גדיא התרומם, התקרב אל חבריקו ושם ידו על ראשו. הוא החל למלמל משפטי קדושה וברכות, קולו החרישי החל להתגבר יותר ויותר עם הברכות, וכל ברכה שהסתיימה לוותה בלחיצה חזקה על הראש. חבריקו תהה אם זו פרוצדורה רגילה בברכות או שמט זה מה שגורם לברכה להיכנס חזק יותר. לאחר שחד גדיא סיים הוא הפנה את כף ידו לחבריקו שהבין שיש לנשק את היד, והוא אכן נישק אותה, אך חיש מהר הבין שחד-גדיא בכלל נתן לו את היד בשביל לעזור לו לקום מהכיסא, ובעקבות כך כחכח בגרונו והתרומם במבוכה.

חד-גדיא חייך, טפח על שכמו ואמר "יהיה בסדר… קיבלת עכשיו גם ברכה מרב". בעודו מבולבל, חבריקו החל לצעוד עם אישתו לכיוון היציאה וניסה להבין איך הדוקטור הפך לפתע לרב. רוחה החייכנית קפצה לקראתם בדילוגים וליוותה אותם החוצה. רגע לפני שסגרה את הדלת היא לחשה באוזנם "יהיה בסדר, אתם רק צריכים להיות פתוחים ולהאמין". חבריקו הרים את כתפיו והשיב "לא נותר לנו שום דבר אחר חוץ להאמין…".

"ואתה באמת מתכוון לעבוד על פי כל ההוראות האלה? אתה באמת הולך לרקוד? אתה זוכר שיש לך בעיות גב…", שאלתי תוך כדי שאני מנסה לחבר בין כל הפרטים ההזויים שנאמרו בשעה האחרונה. חבריקו ענה שהוא עדיין מעכל את ההתרחשויות בפגישה ההיא. יש לו תהיות וספקות, אך עם כל הבלאגן, ועל רקע הקושי הגדול שהם חווים כרגע, פתאום לרגע אחד הוא מזהה אור בקצה המנהרה – יש דרך חדשה שהם יכולים לנסות ללכת בה. אומנם באמונה גדולה ובחוסר ודאות, אבל ישנה אפשרות שאולי תצליח לפתור את הבעיה שלהם, ויכול להיות שבסוף באמת יהיה בסדר – הרי מה נותר להם כרגע חוץ מלנסות, לחכות ולהאמין שאולי בסוף גם לסיפור שלהם יהיה סוף טוב.

צילום:RemazteredStudio, ברשיון CC.