גברת צאי מהסרט, הריון זה לא מחלה!
מצד שני, אחרי שאמרתי את זה לאשתי, למדתי סוף כל סוף את הלקח. "גם אם חשבתי שהריון זה לא מחלה, לא אומרים את זה לאישה הורמונלית בהריון מתקדם. זה לא פוליטיקלי קורקט ואף יותר מזה, זה גם לא מתחשב ואוהב. בדיוק כמו שלא אומרים את האמת כששואלים ״מאמי, נראה לך שהשמנתי?״
אני שוכב במיטה כבר שלושה ימים ברציפות, האף שלי מטפטף בלי הפסקה וסיימתי כבר ארבעה גלילי נייר טואלט ואת כל העונות של "שובר שורות". אני רעב. ״מאמייייייי, מה יש לאכול?!?״, אני צועק אבל אין תשובה מהחלק השני של הבית. אני מתחיל לצווח שוב, "מאאאמממ…", ואהבת חיי ההריונית מגיחה לפתע במפתן הדלת. היא נראית קצת כעוסה. מאחורי גבה היא מוציא את ספר הטלפונים של גוש דן, זורקת אותו עליי וצועקת ״די!! נגמר!! אני סיימתי להיות שפחה! תזמין טייק אווי!״. אני לא כל כך מבין למה היא כזו עצבנית, מאוד השתדלתי לא לטרטר אותה ובשעה אחרונה אפילו התאפקתי וביקשתי רק תה, שמיכה, טישו, טוסט עם ירקות חתוכים, עוד טוסט כי הקודם היה ממש טעים, מטלית לחה כדי לנקות את הכתם שהטוסט עשה על השמיכה ותפוז, כי בכל זאת אני צריך ויטמין סי כדי להבריא. לדעתי, מכל הבקשות האלו מה ששבר אותה היה התפוז, כי ביקשתי שתקלף ותפרוס לי אותו בצלחת בצורה של שמש – מה, אני חולה, אין לי כוחות לעשות את זה בעצמי.
הרמתי את הספר טלפונים מהשמיכה, הבטתי בה בעודה ניצבת ומחכה לתגובתי כלפי המחאה שהתחילה. ״כחח כחח," השתעלתי, "את יכולה למלא לי בבקשה בקבוק מים חמים ולשים לי מתחת לרגליים? רק אם זה לא קשה לך…״, ביקשתי ומצמצתי בעיני עגל בשביל לשדר אמינות. היא הביטה בי בשקט ושמתי לב לרעד קל בשפתיה, לא צריך לעבוד שנים בתור מטאדור בשביל לזהות את מבטו של שור זועם המתכנן להתנגש בך חזיתית. זאת שאהבה נפשי הסתכלה עליי ובאותו הרגע יכולתי להבין למה אנשים אומרים שכשמישהו עצבני אז יוצא לו עשן מהאוזניים.
״די כבר! גם אני עייפה!! גם אני רוצה לנוח!! אני בהריון אתה יודע?!״ היא זעמה, ותוך כדי קינוח של האף בקולי קולות, עשיתי את אחת מטעויות חיי ומלמלתי ״ אבל אני חולה! את לא חולה… את בהריון והריון זה לא מחלה…״. שררה דממה בחדר. במרוצת השנים, אמרתי הרבה דברים מטומטמים לאהובתי, אבל אני די בטוח שמה שמלמלתי כרגע מככב בחמישייה הפותחת. אהובתי, שצבע עורה הפך אדום, פתחה מבערים והחלה למנות את כל התסמינים שהיא חווה בהריון הכוללים שינוי מבנה הגוף, כאבים בעמוד השדרה, כאבים ברגליים, צרבות, שינויים במצב רוח, חוסר שינה וכל זה תוך כדי שירבוב המילה "חוצפן!" כל שתיים-שלוש מילים. וככל שהיא המשיכה למנות יותר ויותר את התסמינים, התחלתי להסתתר יותר ויותר מאחורי הכרית והשמיכה ותהיתי אם כדאי להושיט לאהובתי את הכרית או שאחנוק את עצמי איתה ואסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד.
…אפילו התאפקתי וביקשתי רק תה, שמיכה, טישו, טוסט עם ירקות חתוכים, עוד טוסט כי הקודם היה ממש טעים, מטלית לחה כדי לנקות את הכתם שהטוסט עשה על השמיכה ותפוז, כי בכל זאת אני צריך ויטמין סי כדי להבריא.
אני דווקא זכרתי שבקורות חיים שלי כן טרחתי לציין שאני "שקול ונבון" ומכיוון שכך, עד היום אני לא מבין למה המשכתי והוספתי חומר בערה למריבה ואמרתי ״יש לך חום? לא. הרופא נתן לך תרופה? לא. את משתעלת כחח כחח? לא. אז את לא חולה! אני חולה!״. אהובתי, שנראה שכרגע האהבה בינינו היא חד צדדית, נעמדה מולי ושתקה. רוב הסיכויים שעכשיו אכלתי אותה ואני בצרות. אם יש משהו יותר גרוע ממישהו שרב איתך ומשתתף במחול הטחת ההאשמות ההדדיות, זה מישהו שהוא חכם מספיק בשביל לעצור, לשתוק ולתכנן את הנקמה הגדולה. לפני שהספקתי להגיד "מה עם הדקסמול סינוס?" היא חטפה לי את הקופסת טישו האחרונה מהשידה והתגרתה בי ״נראה אותך עכשיו גיבור גדול!!״ ויצאה מהחדר.
לא משנה כמה זעקתי לעזרה ש-זה לא פייר, ושאני לא יכול לקום מהמיטה, שאני מצטער ושזה היה בצחוק – אהובתי שמרה על זכות השתיקה מהצד השני של הבית. ניסיתי לקום מהמיטה אבל הסחרחורת הבהירה לי שכדאי לי להישאר. נעתי וזזתי בחוסר נוחות במיטה – ברור לי הרי שהריון בשבילה הוא הרבה יותר מורכב וכואב ממחלה, מספיק כל הבדיקות שהיא היתה צריכה לעבור בתשעת החודשים הללו כדי להבין שהמצב הפיזיולוגי הרבה יותר עדין וקריטי מוירוס עונתי או שפעת קלה, וזה מבלי להחשיב את הסיכונים והבעיות שיכולות להיווצר בתהליך או בלידה עצמה. אבל מה לעשות, בריבים כמו בריבים, נאמרים שטויות מבלי לחשוב, וזה לא משנה עכשיו שאני מקריא וצועק שחלק מהסימפטומים של התרופות שאני לוקח הינם אי שפיות זמנית – מהצד השני של הבית קיבלתי כתף קרה והיא המשיכה לשתוק.
הרגשתי שטעיתי. יש רגעים בחיים שאתה מרגיש שאיכזבת מישהו, ולאכזב זה הרבה יותר גרוע מלהכעיס, כי כשאתה מאכזב, אתה בעצם מראה שבנושאים מסויימים, לרוב רציניים וחשובים, אתה לא באמת מבין את הצד השני ולא באמת מרגיש את רחשי ליבו. החשיבה האטומה שהריון הוא תפיחה של תשעה חודשים ופוף יוצא החוצה תינוק היא ילדותית ולעיתים מרגיש לי שאני צריך עוד להתבגר כי אני לא מבין את כל המשמעויות. אולי תשעת החודשים הללו הם בדיוק הזמן שצריך מבחינה פיזית לאישה ללדת תינוק ומבחינה מנטלית בשבילי להתבגר ולהתפקח – להבין שהשינוי הוא בלתי נמנע ולחבק אותו באהבה, ולא להתעלם ממנו. להבין ששנינו בתהליך הזה ביחד, וזה לא רק היא שסוחבת את התינוק ואני עזר כנגדה. בשורה התחתונה, יש גם דברים שעדיף שלא ייאמרו. גם אם חשבתי שהריון זה לא מחלה, לא אומרים את זה לאישה הורמונלית בהריון מתקדם. זה לא פוליטיקלי קורקט ואף יותר מזה, זה גם לא מתחשב ואוהב. בדיוק כמו שלא אומרים את האמת כששואלים ״מאמי, נראה לך שהשמנתי?״ – במיוחד כשאני שואל את זה.
צלצול בבית. השליח הגיע!! הרגשות אשם עשו אותי אפילו יותר רעב, באמת שלא אכלתי כבר שעה – עם כל הריב שהתנהל פה, שכחתי שהגוף שלי נלחם בחיידקים ואני צריך הרבה פחמימות. אני שומע התרחשות מכיוון המטבח ואת השליח עוזב. שקט ודממה בבית ואני לא מבין איפה האוכל שלי, אני צריך נוגדנים. לפתע אהובתי מגיחה במפתן הדלת עם ההמבורגר העסיסי שלי ביד. היא מסתכלת עליי, מסתכלת על ההמבורגר, ונותנת בו ביס ענק ומשאירה אותי פעור פה ובהלם נוכח המחטף הברברי שמתחולל מולי. אני צועק, ״אבל למה ככה, למה?!? אני חולה!!!״, אני נאבק בשמיכה ומנסה לקום מהמיטה, מסתבך בתוך עצמי ואהובתי מסמנת לי בידה שעדיף שלא אטריח את עצמי – היא מצביעה על ההמבורגר בחיוך רחב, פותחת פה ענק, תוקעת עוד ביס, ואומרת בפה מלא ״אתה אולי חולה אהוב שלי, אבל אני אוכלת בשביל שניים!!".
צילום: Josh McGinn, ברשיון CC.
