לאבד אבא לפני שנולד לך בן
"כששמע שיש לנו בן בבטן, כל מה שאבא שלי יכל לעשות זה להרים את הגבות ולחייך מאוזן לאוזן. דמעות ירדו מעיני כולנו, והוא התמסר לחיבוק בשארית כוחותיו". אני נפרד מאבא שלי ומבקש מהבן שבבטן רק בקשה אחת קטנה
אם היה לי שקל על כל פעם שאהבת חיי גערה בי להתקרב לבטן ולדבר אל העובר כבר הייתי יכול להציל את כלכלת יוון או להשכיר דירת חדר בדרום תל אביב. בשורה התחתונה, עם כל האהבה שלי ליצור הקטן ששוחה שם בפנים, אין לי שום דבר אחר להגיד לו חוץ מזה שאמא שלו מופרעת.
זה כל כך ברור לי שלהתנגדות הנחרצת שלי יש סוף כושל וכנוע מראש אבל מה כבר יש לי להגיד לו? זה לא שתהיה פה שיחה או משהו, זה לא שהוא יענה לי. במקרה הטוב אני אשמע רחשי בעבוע מהבטן ואני לעולם לא אדע אם זה הוא שמקשיב וזז או שזה הג'חנון שהכריחו אותי לקפוץ ולהביא. מה אני אמור להגיד לו? שהכל פה בסדר בחוץ, שאצלנו יש חורף ושעוד מעט פסח? לספר לו על האיום האיראני, שרוב המדינה לא גומרת את החודש אבל עדיין קונה אייפון? מה הוא צריך את זה על הראש בגיל כזה צעיר?
כשאני מנסה לדמיין אותו מקשיב לי, עולה בראשי תמונה של תינוק עם כובע ים בשחיה צורנית – הוא דווקא די דומה לי. בכלל אני מעדיף שהבנים יהיו דומים לי ושהבנות יהיו דומות לאהבת חיי. עדיף שהילדה תהיה עדינה ורכה כמו האמא ולא בגובה מטר תשעים ובמשקל שמצריך עזרה של מפעיל עגורן.
…ילדי הקט, בקשה קטנה לי אליך, רק אם אתה יכול ועדיין לא נטבעו תווי פניך – תוכל לשכוח מכל מה שאמרתי ולא להידמות לי? תוכל בבקשה להראות כמו אותו איש ענק שפיספסת?
מה שבטוח זה שלא אספר לו סיפורים ומעשיות, יש לי שנים ארוכות לעשות את זה אחרי המקלחות וארוחות הערב אז די לצרה בשעתה. בנתיים אני יכול לספר לו על איך הכרתי את אמא שלו, על האחות הגדולה שלו, על הדודים והסבים והסבתות. אולי כדאי בכלל להתמקד בסבא שלו, סבא מוטי, שלצערי הוא לעולם לא יזכה להכיר. הסבא החייכן שתמיד קנה את המתנה הכי גדולה ליומולדת של הנכדים, שתמיד נתן להם לאכול ממתקים בגיל צעיר מדי, האבא שלי שנתן לי את הביטחון להרים את הראש מעל המים ולאהוב את מי שאני.
דווקא יכולים לעניין אותו החודשים האחרונים של סבא שלו. הגבר המרשים הזה שנהנה כל כך כשקראו לו סבא, היה נכה מאה אחוז ברגליים מאז שאני זוכר את עצמי ולא נתן לאף אחד להתייחס אליו כאל מוגבל. כילד הוא נתפס בעיני כאיש הכי חזק בעולם, גם כשלעולם לא זכיתי לשחק איתו כדורסל או כדורגל כי היה בכיסא גלגלים. האדם הזה שהיה בשבילי גזע עץ יציב ואיתן, שנכנס ויצא מחדרי ניתוח יותר פעמים מחלק מהרופאים שטיפלו בו.
אני אספר לילדי שבבטן שסבא שלו היה הראשון שסיפרנו לו שאנחנו בהריון. אני ואהבת חיי הרגשנו שאנחנו חייבים לשתף אותו גם כשזה היה בשלבים המוקדמים של ההריון. הוא כבר היה מאושפז מספר שבועות במחלקה וכבר הפסיק לדבר – במהלך אותן שבועות הוא עבר סדרת ניתוחי ראש אך הזיהום והסרטן שהתפשט סירבו להניח לו לנפשו. כל מה שביקשנו היה לעשות לו מעט טוב עם הבשורה המשמחת, לגרום לו מעט אושר בים הנורא שסחף אותו. לתת לו סיבה להמשיך ולהיאבק כדי למשוך את הזמן, כדי שיוכל לקבל הזדמנות לראות נכד, בן ממשיך ממני. הוא כבר לא יכל לדבר, כל מה שיכל לעשות זה להרים את הגבות ולחייך מאוזן לאוזן. כששמע על הבשורות הטובות הוא התרגש ודמעות ירדו מעיני כולנו, חיבקנו אותו והוא התמסר לחיבוק שלנו בשארית כוחותיו. נדירים המקרים בהם ראיתי אותו מאושר ככה – קומץ הרגעים בהם חש הקלה והתרגשות טהורה היו בעיקר באירועים בהם אחיותיי ואני הבאנו לו גאווה – היינו הכל בשבילו והוא היה הבסיס של כל פעולה ומחשבה בחיינו, קמנו איתו והלכנו לישון איתו. גם כשגדלנו ובגרנו, בראש ובראשונה היינו הילדים שלו. גם כשהובלנו אותו לבתי החולים, גם כשאיבד את ההכרה ורעד בידינו, תמיד נשארנו הילדים הקטנים שלו ולא העזנו לגרום לו לחשוב שאנחנו מטפלים בו – הוא היה האבא החזק ואנחנו עשינו כל מה שילד אמור לעשות – היינו שם בשבילו.
הוא כל כך התרגש ושמח אך קולו נשאר כלוא. הסרטן כבר התיישב לו על חצי הראש השני, ידיו חדלו מלהגיב, והוא הצליח להזיז רק את פניו. הוא לא ידע שהזמן שלו קצוב ושהרופאים נתנו שבועות אחרונים לחיות. הוא לא העלה במוחו שבזמן שהוא שוכב בבית החולים הילדים שלו עצרו את חייהם והקדישו את כל מרצם בלמצוא לו תרופה, ניסוי או כישוף שיוכלו להפוך את הגזרה הנוראה הזו – זה היה מירוץ נגד הזמן, ואנחנו היינו בפיגור. וכשהוא עזב אותנו, נושלנו מתפקידנו, כבר לא היה לנו את מי להציל וחלל גדול מילא את ליבנו. נחמה קטנה ואומללה נשארה תלויה, שהוא עזב אותנו בידיעה שבבטנה של כלתו גדל ומתעצב בן זכר שימשיך את שם המשפחה שלו וכך השרשרת הזו לעולם לא תינתק. בני יקירי, אני מצטער שאני מספר לך את זה ככה, אתה אפילו לא נולדת עדיין, אבל חובה עליי להכין אותך לעובדה שאחד החלקים הכי גדולים בפאזל של ילדותך חסר כעת. סבא הלך והוא לא יחזור, ובעתיד כשתשאל אותי איפה הוא, ברור לי שאתחמק ואומר שהוא בשמיים ושהוא שומר עלינו – ותוך כדי שאענה לך, אתפלל שתעביר נושא ולא תשאל עוד שאלות.
כשסבא עזב תקופה מאוד קשה נכנסה לחיינו. שבועות לאחר הפרידה נהרות של בכי עדיין נשטפו מעיניי. בכיתי עד שכבר לא היו עוד דמעות, בכיתי עד שלא יכלתי לשאת את הכאב הנורא שהציף את נימי נשמתי. עם הזמן כבר לא יכולתי להמשיך לבכות והתעטפתי כולי בשכבות ועטיפות, חומות של צחוק וקלות דעת שמרו עליי מהכאב. לעולם לא תיארתי לעצמי שאפחד לחשוב על אבא שלי, והפחד היה גדול ועצום כי הצריבה בנשמה היתה קשה מנשוא. ככל שהזמן חלף גבר בי החשש שההתרחקות המחשבתית הזו פוגעת בי ושאני מתחיל לשכוח אותו. הזמן חולף בין אם נרצה ובין אם לאו, וכשהלב מדמם, הראש ינסה לגונן עליו בצורה הכי טובה שהוא יכול – הוא יפגע בזיכרון. ועם הזמן, הזיכרון יתערבב וידחק הצידה ואני לא אדע באם התמונות שבראשי אכן קרו או שמא אלו זכרונות שנמהלו מבליל מחשבות, תקוות ופחדים.
ילדי הקט, בקשה קטנה לי אליך, רק אם אתה יכול ועדיין לא נטבעו תווי פניך – תוכל לשכוח מכל מה שאמרתי ולא להידמות לי? תוכל בבקשה להראות כמו אותו איש ענק שפיספסת? קח את העיניים שלו, השפתיים שלו, קח כל דבר, זה לא באמת משנה. אני מתחנן אליך בני, הזכר לי אותו. רק כך אוכל לזכות בהזדמנות שניה לחוות אותו, לחזות בעדות חיה ונושמת לכל מה שהיה. אפילו רק את החיוך שלו, את החיוך הגדול והנעים שלו, שהשרה בכולנו ביטחון ושכרגע תמונתו קורעת אותי לגזרים.
בלידתך הקרובה בני, אתה זוכה בתפקיד חשוב. אתה זוכה להחזיר את האור הביתה לאחר תקופה ארורה וחשוכה. אז בבקשה, אם אתה יכול וזה עדיין לא מאוחר, אל תהיה דומה לי. תהיה דומה לו. לסבא שלך, לאבא שלי, מוטי לביאד.
צילום: עצמי, כל הזכויות שמורות.
