יומני הנסיך – איך נראה הצעד הראשון מבעד עיני תינוק

ישנם דברים שלמבוגרים הם טריוויאליים ולקטנטנים שלנו זה אתגר גדול – למשל הליכה. אפילו הצעד הראשון. הנסיך מסביר איך נראה הצעד הראשון מבעד עיני תינוק

יומני הנסיך, השנה 2015, ואני הולך לבצע מהלך שעוד לא נראה כדוגמתו בסלון של המשפחה, אני עומד לעבור מהספה לשולחן של הסלון מבלי לבכות. אני מוכן ומזומן, חדור מוטיבציה, התכוננתי לרגע הזה כבר שנים – טוב, למעשה, התכוננתי לרגע הזה כל השבועיים האחרונים. אבל עדיין, זה צעד קטן לאדם, וצעד גדול לעבר המדף של העוגיות!

שלומציון, הכלבה של המשפחה שוכבת לידי ומסתכלת באדישות בהכנות האחרונות שלי. יש בינינו שלום, ביני לבין שלומציון, אנחנו עכשיו בתקופת רגיעה אחרי כמה חודשים סוערים בהם היא נהגה לחטוף לי את המוצץ מהרצפה ואני בתמורה זחלתי מאחוריה בזריזות ומשכתי לה בזנב.

האימונים היו קשים. קודם כל אני לא רגיל לעמוד כל כך הרבה, אני די רגיל לשבת ולבכות ושדברים מגיעים אליי באופן עצמאי. דבר שני הקואורדינציה וזריזות הידיים הדרושים בשביל המהלך הם קשים ביותר, אלוהים נתן לנו גם ידיים וגם רגליים בשביל ללכת על ארבע, למה שמישהו ירצה להשתמש רק בחצי מהם?!

בכל מקרה עכשיו זה הזמן, אני הולך לבצע את תעלול ההליכה שכמותו ראו רק בקרקס מדראנו בחופשת הפסח.  אני מחזיק את הספה בשני ידיים, השולחן קרוב אך עדיין רחוק מדי מכדי שאוכל להחזיק גם בו וגם בספה בו זמנית. זיעה שוטפת את מצחי, אני נושך את השפתיים. ברגע אחד, אני צריך להעביר יד מהספה לשולחן, לעמוד בשבריר שניה מעל הרצפה בלי להיאחז בכלום והופ להצליח להגיע לשולחן מבלי ליפול. אני במתח. שלומציון לעומת זאת מפהקת כהרגלה.

זו תהיי הפעם הראשונה שאני מנסה את המהלך הזה, אני מסתכל על המטרה הזו ונראה ששום תינוק לא עבר שם מעולם. תמיד ידעתי שאני חלוץ. הגעתי לרגע הזה ואין אפשרות לחזור חזרה. באמת שאין אפשרות לחזור חזרה כי כרגע אני עומד ומחבק את הספה ועדיין לא למדתי איך מתיישבים. בדרך כלל אני פשוט זורק את עצמי על הרצפה, אבל נראה לי שאם אעשה זאת אמצא את עצמי שוב על הגב, כמו מקק, שרק מזיז את הידיים והרגליים בלי יכולת לקום.

אני לא מוכן לחזור אחורה, כל האימונים הביאו אותי עד הלום ואני לא מוותר. אני מתנשף בכבדות, גם בגלל ההתרגשות לקפוץ אל הלא נודע וגם בגלל שאני כבר 3 דקות על הרגליים ואני מתחיל לחשוב שכל הקטע הזה של לעמוד וללכת קצת גדול עליי. זה קשה החרא הזה. אין מה לעשות, מכל הנוכחים פה בסלון, שלומציון ואנוכי, רק אני נבחרתי לעשות את המעשה הזה, גם בגלל היכולות שלי וגם בגלל שרק אני יכול לעמוד על שתי הרגליים מבלי שיהיה לי דחף בלתי נשלט להשתין על הספה.

אין דרך אחרת. אני נבחרתי. כך זה גם אצל המנהיגים הגדולים שלנו. הם מתכוננים שנים לרגע שהם ייבחרו וכשמגיע רגע האמת הם צריכים לעמוד מאחורי ההבטחות שלהם ולעשות את המהלכים הנדרשים – גם אם המהלכים האלו קשים, גם אם יש להם מחירים כבדים וגם אם הם יכולים בטעות לפספס את השולחן וליפול עם הראש על השטיח.

אני הבטחתי את זה לשלומציון. הבטתי בה ואמרתי שהיום עושים את הצעד. וכמוני, אז גם המנהיגים שלנו צריכים לעמוד מאחורי המילה שלהם. ואם הם לא יכולים אז שיפנו את הדרך לאחרים. אנחנו לא מחפשים מנהיגים שכל מה שהם רוצים זה מעמד. אנחנו מחפשים מנהיגים שמוכנים ללכת אחרי האמת שלהם ולהסתכן גם באיבוד הכסא שלהם.

וזה מה שאני הולך לעשות עכשיו! זה צעד קטן לנסיך אבל צעד גדול לאנושות כולה! אני עוזב את הספה, מעביר יד אחת לכיוון השולחן ובו זמנית מעביר גם את השניה. זה מרגיש לי כמו נצח. אני עומד כרגע בין ספה לשולחן, לא מחזיק כלום, אני צריך להשלים את המעבר לצד השני, אבל רגע… מה המוצץ עושה פה על הרצפה… לא, אני חייב להשלים את המהלך, אני התחייבתי. אבל רגע, שלומציון מתקרבת למוצץ, אוי ואבוי לך אם את נוגעת בו! הלו! זה שלי! או כמו שאבא שלי אומר – דיר באלקום!! אין מה לעשות, אני מפיל את עצמי קדימה ומזנק למוצץ, יש, הוא בידי! זה בסדר. הכל בסדר. עכשיו אפשר להירגע. התעייפתי. ואני קצת רעב. את הצעד הראשון אני יכול לנסות גם מחר. תראו, תשמעו, אמרתי שאני אעשה את הצעד הראשון שלי, אבל לא אמרתי מתי. וחוץ מזה אני תינוק, יש לי עוד זמן עד שאהיה מוכרח לקיים את כל ההבטחות שלי. בטח כשאתה גדל ונהיה מבוגר זה הרבה יותר קל. לא?

צילום:Christoph Lehmann, ברשיון CC.